בס”ד
אחד (תלמיד) חכם
“את יעקב, יעקב דנינו!” נישא הקול המחוספס ברמה, “נו, למה אתם לא קוראים לו? יעקב… י-ע-ק-ב!! אין לי זמן!” הקול נשמע מהדהד בחצר, מיתמר אל על ומפלח את ליבו של יעקב, שעם כל קריאה נוספת טמן את ראשו עמוק יותר בתוך הכרית שהסתירה הכול, את הסומק העז, את הדמעות ואת הבושה האיומה. השכל אמר לו כי מוטב לו לעזוב הכול ולרדת, הוא לא היה מסוגל. “עדיף לך לרדת עכשיו לפני שהבושות תהיינה גדולות יותר” שוב היה זה השכל, שתמיד גבר לבסוף, ויעקב מחה את דמעותיו, זקף את גוו נשם נשימה עמוקה וירד. אבא עמד שם, עם המדים, סביבו בחורים סקרנים. בזווית העין נראה היה לו כי בחורים מצחקקים שם בפינה, ואבא – כאילו לא רואה דבר, “יעקב יא-עיוני יעקב, תביא חיבוק לאבא…”, אבא עבר לטון לוחש, ובלחש רועם שאל “תגיד לי יעקב, אתה בטוח שהחברים כאן הם חברים טובים??” ליעקב לא הייתה תשובה ברורה, גם לא היה ברור לו כמה חברים יוותרו לו אחרי מופע האימים הזה.
על פניו היה חיוך.
מזויף.
**
כמה חלמו לעלות לארץ ישראל. שלוש פעמים ביום התפללו לחון את עפרה של ארץ ישראל, והארץ הקדושה הייתה עבורם משאת נפש אליה קיוו, לה ייחלו, לא ייפלא אפוא שכשהגיעה הבשורה אל משפחת דנינו על אשרות יציאה שהתקבלו, יום חג היה בבית. סבא מסעוד הוציא את בקבוק ה”מחי-יה” החגיגי, עובדיה הוציא את הדרבוקה וקולות צהלתם נשמע למרחוק, ההתרגשות הייתה בשיא, ואהרון אף הצהיר בהתרגשות “כה קדושה היא ארץ ישראל, עד שאני מוכן להיות אפילו מנקה רחובות בארץ ישראל…”
יעברו שנים, משפחת דנינו תשתקע וגם תתפכח, חלומה של ארץ ישראל לא נותר קסום כשהיה, ספק אם סבא מסעוד המנוח היה מוציא בדיעבד את המחי’ה החגיגי לשמע בשורת העלייה, אחר שראה את מרבית משפחתו נוטשת מסורת אבות ואת עצמו נשלח לפאתיה של עיר דרומית נעדרת כמעט תשתית של שירותי דת, עם תפקיד פקידותי זוטר ומשכורת רזה. סביר להניח שהיה בוחר להישאר במקנס, בגלות, אולם את הנעשה אין להשיב, ודאי לא סבא מסעוד שוכן העפר, שנפטר משברון לב כחמש עשרה שנה אחרי עלותו ארצה.
אהרון היה “אגוז קשה”, כך אמרו עליו האחים, אביו הגדיר זאת אחרת – “אהרון הוא ירא שמים” אמר. אהרון עמד כחומה בצורה, צמוד למסורת אבות, מקפיד על קלה כבחמורה, שורד את כל השכנועים והעלבונות, האתגרים והניסיונות. “הבן שלי – יעקב – הוא יגדל תלמיד חכם!” היה חוזר ואומר ללא הרף, הוא עצמו לא זכה, אולם יעקב – יעקב יהיה תלמיד חכם, זו הייתה החלטה שגמלה בליבו, והוא הרי ‘אגוז קשה’.
וברית כרותה לשפתיים, אהרון זכה לעבודת קודש, אהרון זכה לנקות את רחובותיה של העיר רחובות. הוא היה עובד תברואה.
***
משמרות ארוכות עבד אהרון, תמיד היה נכון להוסיף שעות, לעבוד עוד ועוד, והוא לא מאס בעבודה. “זה בשביל יעקב שילמד תורה” היה אומר למנהל העבודה, לנהג המשאית, לעובדי המזכירות ולכל מי שרצה לשמוע – בן ברית ושאינו בן ברית, כולם סביבו ידעו שיעקב שלו יגדל …
