בס”ד
‘אי – וודאות’ או ‘אי של וודאות’?
אילו היתה לנו אפשרות לחיות על אי קסום כזה, אי של וודאות. אי שתושביו הולכים לישון בערב ויודעים איזה מזג אוויר צפוי להם מחר (לא הבטחות של התחזית המטריאולוגית, אמיתי)…קמים בבוקר ויודעים איפה נמצאת כל נעל של כל ילד, איפה המערכת שלו והסוודר. גם יודעים בוודאות מה הוא רוצה לאכול לארוחת עשר, ולארוחת צהריים. אין מתח אם נגיע בזמן לעבודה, אם הבוס יהיה מרוצה ממני, אם אני חיונית למשק, אם בכלל יש לי עבודה או אני מפוטרת / יצאתי לחל”ת או אני עובדת דרך הטלפון. יהיה בנו רוגע לגבי איך הילדים יתנהגו אחר הצהריים, מה נעשה איתם, מתי הם יועילו בטובם ללכת לישון (לפנינו או ….).
מבולבלים?
זה מה שמשקף את חיינו כרגע, בלבול אחד גדול.
ואנחנו משוועים לפיסת וודאות: מתי כל זה ייגמר? איך? בהדרגה? האם יחזרו ללימודים? לעבודה? לישיבות? מתי? איך? האם נחזיק מעמד עד אז?
נורא נורא קשה לחיות במשך תקופה ארוכה כל כך על אי של אי – וודאות, שרק הולכת ומתעצמת, במקום שרצינו שהיא תלך ותתבהר עם הזמן. אני לא אומרת שלא פגשנו חוסר וודאות בחיים הרגילים, לפני קורונה (מישהו זוכר?), אבל המינון שלה היה פחות.
היכן ביום יום של פעם היה לנו אי – וודאות?
בחורה בשידוכים אומרת: “אילו הייתי יודעת מתי אמצא את הזיווג שלי, לא הייתי כל כך בלחץ. אפילו אם הייתי יודעת שזה ייקח עוד שנה, הייתי נרגעת והייתי יכולה לחיות את חיי בנחת.”
זוג שמתמודד עם הנסיון של לחכות לזכות לילדים, מתקשה מאוד עם האי – וודאות. מתי זה יקרה? ואז, מתחילה להתגנב מחשבה מפחידה של ‘האם זה יקרה?’.
“מתי אמצא עבודה? מתי אקבל קידום בעבודה?” שוב, אם היו אומרים לי שזה עניין של חודשיים או אפילו שנתיים, היה לי יותר קל.
“מתי הוא כבר יתבגר הילד הזה, מתי הוא ייקח את עצמו לידיים?”.
וכמובן, שאלת השאלות של היום היא: מתי נצא כבר מהמצב הזה? מתי תיגמר הקורונה? מתי נחזור לשיגרה?
מסקנה:
קשה לנו מאוד להתמודד עם מצב מאתגר שאין לנו צפי לגבי סיומו. אין לנו תשובה לשאלה: עד מתי?
ובכל זאת, במסגרת היותנו בתפקיד ‘המבוגר האחראי’ בשטח, ננסה לנשום עמוק ולחשוב כיצד לחזק את עצמנו. היו גדולי ישראל שהתמודדו עם מצבים כאלה ואמרו לעצמם “רק עוד 5 דקות, 5 דקות הרי אני יכול לסבול. אחר כך נראה הלאה”.
או למצוא משפט מחזק כמו:
“חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”.
אני יכול / ה, הקב”ה נותן לי את הכוחות כל יום מחדש לנסיון הזה.
אני אמצא דרכים להנעים את הזמן.
ברור שאנחנו מעדיפים לחיות על אי של וודאות, ולא לחיות באי – וודאות.
הבטחון האמיתי הוא שאנחנו מצויים תדיר בידיו הרחומות של הקב”ה, “כגמול עלי אמו”. ואנחנו כמו דור המדבר, מקיימים “לכתך אחרי במדבר” – אנחנו הולכים אחריו באש ובמים ובקורונה. הוא ית’ מחליט על עתידנו, אין לנו באמת אפשרות לדעת את העתיד. רק נמשיך לחזק את עצמנו ואת הסובבים אותנו, וכולנו נצא מזה …
