בס”ד
אם בכל השנה כולה נחשב ר’ חיים הסוחר מחשובי הקהל בסלוצק העיירה, מהנכבדים שבה, הרי שבפרוש ימי החנוכה חשיבותו גדלה שבעתיים. קומתו התמירה בלאו הכי, הזדקפה עוד יותר, וארשת של חשיבות יתר ניבטה מעיניו. עסקה גדולה מזדמנת לפתחו בכל שנה בימי החנוכה, ובימים אלו מתהלך הוא כשיכור, מההצלחה שמאירה לו פנים, כך בכל שנה ושנה.
בל תטעו לחשוב, העסקה המדוברת לא התהדרה בתשואה בעלת אחוזי רווח גבוהים, היא לא העשירה את קופתו במצלצלים, גם לא בשטרות אגודות היטב, הייתה זו עסקה מסוג אחר, בעלת רווחים מאופי שונה, לא עושר היא הסבה לו, כי אם אושר, ועל אושר זה – מעולם לא ויתר.
רב העיירה, שמצודתו פרושה הייתה על עיירתו, וממנה התפשטה והלכה לעולם כולו, הלוא הוא הגאון הגדול רבי יוסף דב סולובייצ’יק זצוק”ל בעל “בית הלוי”, אשר זהירותו המופלגת במצוות והידורו המיוחד בכל דבר שבקדושה היו לשם דבר, לאות ולמופת, הוא אשר בחר דווקא בו – בר’ חיים סוחר החיטים, לקנות אצלו את החיטים לאפיית מצות מצווה, ואיך לא יתמלא ליבו גאווה. אולי בהקשר של חיטים למצות ננקוט משנה זהירות משימוש במונחים כמו גאווה המשולה לחמץ, אולם שמחה והתרוממות הרוח, יהוו תחליף ראוי יותר, והיא ודאי שהייתה שם – שמחה אמתית. ובכל שנה ושנה, עת ריצדו שלהבות הנר במנורת הכסף המחוטבת והמעוטרת של ר’ חיים, ריצדו מולם פניו הצהובות של ר’ חיים, שקרנו מהבחירה המחמיאה, שחוזרת ונשנית בכל שנה ושנה, וריח של מצות דגדג באפו, נמהל בריחן של לביבות תפוחי האדמה המיטגנות במטבח הבית.
אלא שבאותה שנה, משהו השתבש.
נר ראשון של חנוכה זה מכבר כבה, השני אף הוא בעקבותיו, וכששלוש נרות כבר ריצדו במנורתו של ר’ חיים, החלה הדאגה מנקרת בליבו. הוא הציץ מבעד לחלון שעל אדנו מונחת הייתה המנורה, כאילו תר אחר דמותו של שליח הרב. היכן הוא? תהה, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? אולם משניצבו להם חמישה נרות, ומעליהם חמש להבות נישאות אל על, ושליח הרב עודנו בושש מלבוא, התעבתה הדאגה והפכה לחשש של ממש. האם יתכן כי הוא לא יגיע השנה? שאל את עצמו ר’ חיים שוב ושוב, ופניו לא יקדו עוד למול נרות החנוכה המאירים, קדורניות אחזה בהם.
בנר שמיני של חנוכה כבר אחזה אותו מעין השלמה, הוא ישב ליד הנרות שריצודם הצטמצם למינימום, כאילו באים להביע סולידריות עם אבלו של בעליהן ומתעטפות דומייה, מהורהר. מצחו חרוש הקמטים של ר’ חיים העיד על מחשבותיו שהתרוצצו, ואכן, מחזה ההוד שנצפה בכל שנה ושנה בביתו של רבה של סלוצק קיבל עכשיו צורה, לא במציאות אלא בחלום בהקיץ, בחיזיון, הנה נשמעות נקישותיו של השליח, ואחר כבוד מוזמן הוא להגיע אל לביתו של הרב הנערץ, הוא ניגש אל הארון, שולף את מעילו המהודר, חובש את מגבעתו המבהיקה, מוודא כי עט הזהב תחוב בבגדו, ויוצא אל הדרך, אל העסקה שתמלא את מצבוריו בשנה זו עד השנה הבאה, שתעלה את קרנו בין סוחרי החיטים של סלוצק והגלילות הרב בכבודו ובעצמו מקבל אותו, חוקר ושואל, בודק ובוחן, והוא …
