בס”ד
תקציר: תכונה בחדרו של חזקי מבלבלת אותו. חפציו נלקחים ממנו ורוח תזזית אופפת את האוויר. חולצה חדשה מוצאת מהארון, והוא מתבקש להתארגן לקראת צילום אות חיים שיישלח למדינת ישראל. הצעד מרתיע את חזקי וטארק פוצח במסכת שכנועים.
פרק 56
שאקה וירון, שני האנליסטים הבכירים בשב”כ השלימו שלשה ימי עבודה רצופים בלי לראות את אור השמש. החומר על הבית הכתום היה רב מאוד וריכוזו הביא לתמונה פרטנית על הנעשה בו ועל ההכנות לחטיפה. אך ככל שהחומר הלך והתגבש, הודגשו החורים שאותם אפשר לנצל כדי לפרוץ לבית הזה ולשחרר את החטוף.
ראש השב”כ שלח את שני האנליסטים הסחוטים לשינה ארוכה וישב ללמוד את החומר. עומס עבודה מטורף הביא אותו להרים את השפופרת ולבקש מצ’, ראש האגף לטרור וריגול ערבי להיכנס אליו.
“לדעתי, כדאי שנלמד את הדברים יחד. ישנן כמה נקודות תורפה שאני מזהה באופן מידי וכדאי שנעבור עליהן. תבוא, נכין קפה חזק, ותיכף אזמין ארוחת צהריים עבורך לכאן”.
צוריאל בחש בצמד הכוסות שהכין, דן במוחו בשאלה כמה כוסות קפה עוד יכין בדרך לסגנות ולראשות השב”כ. הוא הגיש את הקפה לשולחן בהחלטה שהכול משתלם כדי להגיע ליעדים שקבע לעצמו.
“למה אתה לא מכין גם לעצמך?” בחן ה’ראש’ את זוג הכוסות שהניח חברו על השולחן. “התחלת לשמור שש שעות בין קפה לבשר?”
“לא. אני לא הולך להיות דתי. חבל שיחטפו אותי”, השיב צוריאל בהומור שחור. “היום זה באופנה”.
החיוכים נמוגו והשניים רכנו אל המסך והדפים שפוזרו על השולחן, נשאבים על כורחם לעזה האכזרית. מזכירות נכנסו והכניסו ארוחות, טלפונים לא חשובים נדחו, והשעות הבאות הפכו מקשה אחת של דיונים וסיכומים, הערכות וההיערכויות. מנקין עולה כסף רב למערכת הביטחון, סיכמו, אך נותן את התמורה המלאה. התמונות ותמלול השיחות שהעביר משלימים את התמונה ומאמתים את הדיווחים שהעביר. 1,941 ימים ישב גלעד שליט בכלא העזתי, למרות שרק אנשי שירות הביטחון הכללי יודעים כמה הזדמנויות שנוצרו לשחרר אותו לא נוצלו כראוי.
שני היושבים לשולחן הסכימו זה מכבר שכיום, המערכת כולה שינתה פאזה. אם יש סיכוי להוציא את החטוף בחיים בלי נפגעים לכוחותינו, המדינה תעשה זאת. גם במחיר של כמה יממות טילים על הדרום. מקסימום, ‘כיפת ברזל’ תעבוד קשה והמדינה תצטרך לפצות לאחר מכן את בעלי העסקים. על עסקת שחרור, איש לא חשב. המציאות הוכיחה שמשוחררי ‘עסקת שליט’ חזרו לסורם עד מהרה והיו מעורבים בפעילות טרור. עסקה אינה טובה משום בחינה, לא מוראלית ולא הרתעתית.
“צורישקי. המבצע הפעם יהיה ‘אנטבה-שתיים’. אתה שומע? אני לא רוצה כאן בשום אופן לחזור על סיפור נחשון וקסמן”.
צוריאל אפילו לא היה צריך לאשר. לו היה יודע, לא היה נותר לו אלא להתפלל.
*
למרות שמימיו לא צפה בסרט או ראה כיצד עורכים אותו, מוחו החד עיבד את התמונה במהירות. ההבנה הכתה בו מיד: בהסרטה יראו רק אותו, ישוב ליד השולחן, דגל פלסטין ושני החמושים שמאחוריו. מול השולחן המהגוני…


