בס”ד
תקציר: עמליה מתאוששת ומנסה להשליט מעט סדר בביתה. יששכר מתראיין לעיתון ואמו של חזקי כותבת לו מכתב.
חזקי קורא את מילותיו של אביו, מתחזק וכשמגיע למכתבה של אמו אליו – נשבר ופורץ בבכי.
עמליה יורדת לביתה של גברת יעקובסון כדי להתחזק מעט באמונה וביטחון מהשכנה הקשישה הקרובה אליה.
פרק 52
טארק עמד אובד עצות. שנתיים נכתבה ואורגנה תוכנית החטיפה וההמשך שלה. שעות של ישיבות וסיעור מוחות הביאו אותם לתכנון הדוק לפרטי פרטים. התכנית נארגה כבמכונה משוכללת. על הכל הם חשבו ודנו. על החלק המעשי. הצבאי. הטכנולוגי. המודיעיני. התקשורתי. הם – הוא ואחמד, יחד עם הגב והיכולות הרחבות של חמאס – יצאו לדרך רק כשהכל היה ברור וסגור. רק דבר אחד לא נלקח בחשבון. בשום מקום בתוכנית לא נכתב מה יקרה כשהשבוי ישבה את לב שובהו…
לו היה יודע טארק לאיזה הרפתקה נכנס כשחזקי עלה לרכבו ביציאה מביתר, הוא היה מעיף אותו מהרכב במהירות של קאסם מצוי.
טארק ניגש לנעול את דלת החדר. הוא לא צריך עכשיו אף אחד כאן על הראש. רק חסר לו שיראו את הדמעה שמבצבצת לו בעין.
מה עושים עכשיו? את מי הוא ירגיע קודם, את עצמו או את חזקי?
הוא נכנס עתה לחדר, ומבט אחד סיפק לו את כל התמונה.
פניו של הבחור היו טמונות בכר עדיין, הוא הרחיק אותה רק מעט, שואף חמצן נקי, ושב לבכיו. טארק התעשת מהר. שינן לעצמו את מטרת המבצע והעלה בזיכרונו את כמויות הדם שהניעו אותו למהלך הזה. הבחור קצת מסיט אותו מפעם לפעם מהתכניות, אבל דבר לא יניא אותו מהמשך המשימה. הוא גמר את המים שבכוס בלגימה אחת וניגש למיני בר למלאות שוב.
רק אחרי שלוש כוסות רצופות, הוא לקח כוס נקייה וניגש לחזקי שבכיו שכך מעט, מוציא מכיסו חפיסת כדורי הרגעה שהכין למקרי חירום.
“חזקי!”, קולו של טארק היה קשה ורך בו זמנית. עיניים אדומות ענו לו, כתם רטוב גדול הסתמן על הכר. “כדור יעזור?”
חזקי הביט בחבילת ה’ווליום’ שמולו, חשב מעט ונענה תחילה בחיוב. הוא לא הכיר את הכדורים הללו מניסיון אישי, אבל שמע עליהם מספיק בתקופה ששימי נפטר, כדי לדעת שהכדור יעזור לו להירגע ולעבור את השעות הקרובות בשלום. לבסוף הוא נענע בראשו, וסירב בנימוס.
הוא קם לחדר השירות ושטף את פניו, מסדר את פאותיו הסתורות. טארק המתין לו בשקט לצד העמוד הפתוח שתצלום כתב ידה העגלגל של אימו ניבט ממנו.
המכתב ריגש אותו מאוד והוא קרא אותו שוב ושוב, מלטף בעיניו את כתב היד המוכר עד כאב. די! הוא לא יכול כבר. עיניו רפרפו על הערכות צבאיות ומודיעיניות של ‘כתבנו לענייני צבא ובטחון’ והוא סגר את העיתון, מחבק אותו בשתי ידיו.
“תגיד לי”, לשונו רעדה כשהחליט להתעמת איתו, למרות מצבו הרגשי הסוער. “אולי תסביר לי מה אתה רוצה ממני? מההורים שלי. מהמשפחה שלי. מה קורה כאן? מה הולך כאן? פעם נלחמתי נגדך? אבא או אמא שלי עשו פעם משהו רע לאיזה ערבי? יש לנו משהו נגדך? מה אתה רוצה?”
לו אחמד היה בחדר הוא היה מונע מטארק להרחיב…
