בס”ד
לזכור, ולהמשיך הלאה
ביום שלישי בלילה נדם העולם. היקום כולו קפא על מקומו. החיים עצרו את מסלולם. לשונות האש האימתניות שרפו אותנו, את כולנו. העולם של עד אז הוא לא העולם שלאחריו, החיים שהיו, הם לא שיהיו. משהו נורא קרה.
מחזות האימה של האש והעשן יוצא מחלונות הבית, צמררו כל רואה. שמועות הזעקה של ילדים והוריהם הצועקים “הצילו”, רודפים אחרינו עדיין. ואת הטרגדיה הנוראה ביותר – אין מי שיכול להכיל. לא, לא עכשיו.
שתי נשמות טהורות, שני עולמות של ממש, עוללים זכים, ילד וילדה, בת ארבע ובן שנתיים, שלא טעמו טעם חטא, עלו בסערה השמימה. אחים בחייהם, השמחים והמאושרים; ואחים במותם, בעלותם על המזבח, אישה ריח ניחוח לד’.
המוח לא חושב. הלב ממאן מלהאמין. משפחה יפה, של הורים וחמשה ילדים, מצאה את עצמה שבורה ומרוסקת. חסרה ומיותמת. אלו חיים מחייהם שהלך, בשר מבשרם שאבד, נפש מנפשם שלעולם אינו יחזור. והזעקה נזעקת: “למה ועל מה עשה ד’ ככה”?
אין אנו יודעים חשבונות שמיים. לבוא ולומר כי מה שקרה בא בעקבות כך וכך, אחר שאירע כך וכך – אין זה דרכנו. אולם מכאן ולהבא, לאחר האסון ובעקבות הטרגדיה – מה רוצים מאתנו, מה מחפשים שנעשה, או ממה חפצים שנתרחק.
התרחשה הטרגדיה, אירע האסון, מזדעזעים יום, ועוד יום. כואבים ודואבים במשך השבוע שאחרי, ואולי עוד שבוע אחד. שומעים פרטים חדשים, עדכונים נוספים, על מה שהיה, ועל מה שלא יהיה עוד – ומצטמררים שוב, ושוב. ו.. עולם כמנהגו נוהג.
וודאי, כי זה הוא טבע העולם, חסד מחסדי הבורא – לשכוח את הכאב, לרפאות את השבר, ולהמשיך הלאה. אך לזכור את תוצאותיו של הכאב, הוא גם מציוויו של מי שאמר והיה העולם. לראות – ולו בשכלנו הקט – איך להיזהר ולמנוע את הטרגדיה הבאה, גם זאת חפץ מאתנו אבינו, האב הרחמן.
וכאותו ‘אמה על אמה’ זכר לחורבן, שבכל בית ובית – בואו וננציח את הטרגדיה אותה חוותה “משפחת תושבי ביתר”, את האסון הנורא שזעזע כל אחד ואחד מבני ה’משפחה’ באשר הוא, נחקוק אנו בליבנו, בלב כל אחד ואחד מאתנו, מנשותינו, מבנינו ומבנותינו, ‘אמה על אמה’ – בדמותם של אפרת בת הארבע וצביקי בן השנתיים, אותם נשמות טהורות, גבוהות וזכות, שעלו בלהבות של אש השמימה, שכיפרו בעדנו ובעד מעשינו.
ואותה חקיקה, עמוקה וקבועה, תעזור לנו לזכור כי משפחה אחת אנחנו, תושבי עיר אחת, בני איש אחד, עובדי ד’ שהוא ושמו אחד. ואם בימים האחרונים נראתה תחושת האחדות המשפחתית במלוא הדרה ויופייה, בהתלכדות מעוררת השתאות של כלל הציבור, בהירתמות שלא נראה כמותה, בגיוס ואסיפת כספים בסכומים אדירים, בעזרה ראשונית והמשכית למשפחה עצמה ולמשפחות השכנים שבבניין – הבה ונמשיך זאת!
נמשיך זאת למחר ולאחרי מחר, לשבוע שלפנינו, וזה שאחריו. ואם אמר אחד מנציגי הציבור כי אין להתעסק בבחירות במשך ימי השבעה, אנו נמשיך זאת גם עד ל’שלושים’ ועד בכלל. נתלכד כאחד, בדעה אחת כאיש אחד, ונכריז בגאון: משפחה אחת אנחנו, ומשפחה אחת נשאר, בעת צ…
