בס”ד
‘עם הספר’ – כל השנה
‘שבוע הספר’, ‘חודש הספר’, ‘הנחות מיוחדות’, ‘מבצעים שלא יחזרו’, ‘20% הנחה’, ‘45% הנחה’, ‘כמעט חינם’, ועוד שלל כותרות מרהיבות עין קוראות לנו דבר יום ביומו, בלוחות המודעות שברחובות העיר, במודעות מודבקות בסלוטייפ במקוואות ובשטיבלאך, ובכל עיתון, שבועון, יומון או חינמון, שנאסוף מתיבת הדואר אלינו הביתה.
מאין זה בא לנו? ממתי מקדיש עם הספר תקופה בשנה לקניות ספרים, הוצאתם לאור של חיבורים רבים, והתעסקות סביב הכריכה ומה שבתוכה?
האם תמיד היה זה ‘חודש הספר’? או ‘שבוע הספר’ שנמשך לשבועיים וחצי ‘עקב הביקוש הרב’? או אולי בכלל הכל התחיל ב’יום הספר’ אחד ויחיד?
קצת היסטוריה:
האירוע הראשון של מכירת ספרים מוזלים נערך בקיץ ה’תרפ”ו, כששמו בארץ ישראל היה “יום הספר העברי”, במסגרתו הוצבו דוכנים למכירת ספרים בתל אביב. ההודעה על לידתו הצפויה של ‘יום הספר’ נמסרה לציבור כמה שבועות לפני כן מעל דפי העיתונות:
‘לשכת הספר של אגודת הסופרים החליטה להכריז בחוה”מ פסח על “יום הספר העברי”‘ (‘דואר היום’). מאז, התקיימו מפעם לפעם ימי הספר, בתקופות השנה, ולא בצורה קבועה.
בקיץ ה’תשי”ט הוחלט על מכירת ספרים מוזלת ברחבי כל הארץ, תחת השם ‘שבוע הספר’, כשברבות השנים נוצל גם להוצאת ספרים חדשים במהלך הימים האלה.
החל מלפני כעשרים ושתים שנים, הועתק הרעיון לציבור החרד לדבר ד’, ומאז גם בערים החרדיות, בחנויות ספרי הקודש, וברשתות הספרים הגדולות, מתקיימים ‘שבוע הספר’ ו’חודש הספר’ לשמחת כל אוהבי המילה הכתובה, והחפצים בהכנסת ברכה אל ביתם, שיהיה ‘בית מלא ספרים’.
יבואו ויטענו, ואולי בצדק: מה לנו ולצרה זו?! מדוע להעתיק רעיון משדות זרים, ולהנחילם בתוכנו, בתוככי הציבור שומרי התורה והמצוות? למה לנו לקחת תעמולה שהייתה סביב חיבורים בלתי קדושים, ספרים אשר אינם טהורים, ולעשותה על הש”ס והשולחן ערוך – ספרי קודש, תורת ד’, שניתנו לנו בהר סיני?
עיתונים חרדיים היום הם נחלת הכלל, הם נקראים ‘בטאונם של גדולי הדור’ והם אכן כאלה, מנופים בשלושה עשר נפה, ומביאים את חדשות הארץ והעולם בצורה הנקייה ביותר אל הבית היהודי-שורשי בטהרה של ממש.
לא תמיד היה זה כך. לא מעולם היו עיתונים חרדיים, וממש לא תמיד היו אלה לשביעות רצונם של קברניטי ספינת העם היהודי. ‘אחד היה אברהם’, אותו צדיק זכור לטוב, רבם של בני הגולה, האדמו”ר ה’אמרי אמת’ זיע”א מגור, אשר ראה את צרת עמו – איך נערים ונערות נופלים אל תהומות הכפירה וההשכלה, על ידי קריאת עיתונים פסולים, בהם דברי מינות ואפיקורסות – וחולל מהפכה. מהפכה בדמות העיתון החרדי. אז קראו לזה ‘הקול’, אחר כך קראו לזה ‘המודיע’ (הראשון), ‘דאס יודישע ווארט’ ו’דער יוד’.
במכתב ששלח ה’אמרי אמת’ באותם ימים, אל חתנו הגדול, מנהיג ‘אגודת ישראל’, הרי”מ לוין ז”ל, כותב הוא בנחיצות ההקפדה שהעיתון יהיה ברמה גבוהה, שתהא שוות ערך ברמתה המקצועית אל אלה הפסולים, “ואני תמה עליך …
