ניקיון הבית השלישי
השבוע עלתה ביתר עילית לכותרות בנסיבות חיוביות. התבשרנו כי שם העיר עלה בתוצאת מחקר של ארגון כלשהו שאינו חשוד בחיבה למשרד התחבורה ולחברות השונות, ולמרות זאת הוא מציין בנחרצות כי התחבורה בביתר היא המושקעת ביותר בארץ. ובמילים פחות גבוהות זה אומר שמאה וחמישים פעמים ניסו בודקי הארגון את ההמתנה לקו אוטובוס כזה או אחר ומעולם לא המתינו הבודקים מעבר ל-15 דקות. למעשה, אנחנו תושבי ביתר עילית שיודעים ומכירים את המציאות מעבר לכל מבדק כזה או אחר, יודעים לומר שההמתנה נעה בין 2-3 דקות לכל היותר אם לא פחות מזה.
למרות מצבינו הטוב, אי אפשר כמובן מבלי להתלונן ולקטר על עומסי שעות הבוקר ועל פריסת קווים שאינה מספקת לדעת חלק מאתנו, אך דעו לכם כי את המדליה האמיתית על תוצאות המחקר החיוביות על ביתר עילית צריכים לקבל עסקני החברה החרדיים שעושים ימים ולילות למען הציבור באכפתיות מסורה ומעל ומעבר לשווי משכורתם. אם זה הפעילות האינסופית להטבת המכרז לטובת תגבור קווים והוספת אוטובוסים ונהגים, אם זה הכרת המגזר והתאמת מצב התחבורה לחגים ולאירועים שונים כפי שראינו בהלוויית גדול הדור וכדומה, ואם זה בהבנה הפשוטה שלא יעזור כמה שיעשו לטובת הציבור הם תמיד יתלוננו, יבקרו את הקיים וישכחו את העבר.
שינויים בתחבורה אינם תוצאה של לחיצת כפתור או הוראה מסוימת, מאחורי כל שינוי עומדים שעות של מחשבה מעמיקה והשתדלויות רבות להתאים את השינוי לכל המצבים, לעומסים בכבישים, למצבת הנהגים ולשאר הצטרכויות הכלל. שימו לב! עובדים קשה למענכם, משקיעים מאמצים מרובים במכרז החדש שייצֵא לפועל במהירות, משתדלים לשדרג ולהרחיב שוב ושוב בכל הזדמנות אפשרית, רק מבקשים, התאזרו בסבלנות ותביטו בינתיים על 95% של הכוס המלאה.
תיעוד שהגיע לידי השבוע נתן לי להבין כי עדיין למרות כל השינויים המפליגים אנו צריכים להשתנות בתוכנו ולהכיר בקיום מצוות ‘ואהבת לרעך..’ כדבר שהוא חובת המציאות, חובת חינוך הילדים ובמיוחד בנסיעה באוטובוס שה’רעך’ הוא הן כלפי הנהג והן כלפי הנוסעים האחרים.
התיעוד צולם במצלמתו של נהג אוטובוס של קו פנימי בעירנו, המבכה על מר גורלו כאשר נעצר במסוף האוטובוסים להפסקה קלה בין נסיעה לנסיעה ובסיור שגרתי באוטובוס מגלה הוא לתדהמתו מרבד לבן של אבקת סוכר מהסוג המוכר לנו בסופגניות השונות, אך עתה הייתה מפוזרת האבקה על כל המושבים של החלק האחורי מבלי לפספס פיסת מושב וכמובן גם על המעבר בין הכיסאות, הילדים הצדיקים או מי שזה לא היה דאגו לשמור על ייחודיותו של המרבד ובכל מקום שראו לנכון שפכו הם מן הלבן הלבן הזה בכמות שלא הייתה מביישת תוצרת יומית של מאפייה רצינית.
והנהג, בצר לו עומד ומנסה לפזם איזה ניגון חסידי, מקווה שנס יקרה וכל המושבים והמעברים יתנקו מאליהם, מנסה להיזכר האם הוא לא התנהג יפה לאחד הילדים באותו יום, אולי לא אמר להם שלום כמו שצריך או שלא עצר להם בתחנה כשהם צלצלו או שאולי חלילה הוא נסע מידיי מהר, אב…
