בס”ד
תקציר:
חזקי, בחור ישיבה צעיר, מוצא את עצמו נחטף בידי גורמים עויינים ששורפים את הרכב מול עיניו.
דבי מתבשרת על מות שני הוריה וחברותיה מתמסרות אליה.
פרק 2
שארל מארי היה חד עין בזיהוי תחושות נוסעיו. במשך חמש עשרה שנותיו כנהג מונית ידע לזהות מי מהם דואג, לחוץ וממהר – או שלו, נינוח ורגוע. האם הנוסע שלו שמח ומאושר, או עצוב וממורמר.
גם כעת נראה לו האיש במעיל הצמר האפור והקסקט המשובץ מתוח, מתוח מאוד. גופו רכון מעט קדימה, אינו מתנועע כלל. שקט, עם מבע עיניים טרוד.
“מִסְיֵה”, פנה אליו שארל, “הגענו אל היעד”.
“אההם” כחכך האיש, משהה את יציאתו מהמונית. “אני צריך שתבצע עבורי שירות נוסף”, הנוסע בעל המבטא הזר זע במושבו. “כמובן שאוסיף לך על כך”.
שארל הסב פניו אל הנוסע, “וִוי?!” אמר כממתין להמשך דבריו של הזר.
“המעטפה הזו”, בעל הקסקט הושיט לנהג מעטפה לבנה, “אני צריך שתמסור אותה לשומר. אמור לו שיש להעבירה עוד היום לשגריר”.
שארל נטל את המעטפה מידי הנוסע, הרהר מעט ויצא אל עבר שער השגרירות.
*
שתיקה שררה במאזדה השחורה ששייטה בכביש 1 בואכה שער הגיא, טארק מרוכז בנהיגה, בולם ברכות בעיקולים, לא חונן את חזקי במבט.
חזקי ישב מכונס בכיסאו, רועד כולו, פוחד אפילו לנשום. החגורה הלוחצת מזכירה את קיומה ואת האיומים שהיא צופנת בחובה. מחשבותיו על אימו ייסרו אותו, הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה על תגובתה כשייוודע לה על ההתמודדות הצפויה לה. ואבא? ואחיו? חייהם יעברו שינוי מסלול.
וכל זה בגלל שלא נזהר מספיק. הוא לא היה צריך לסטות ממנהגו. יותר מכל קשתה עליו המחשבה שהוא זה שיהיה אחראי לצער, לסבל, לכאב. צערה של אימו מילא אותו ולא השאיר לו מרחב נשימה.
שקית התפילין שהיתה חבוקה בין זרועותיו, ניחמה אותו בעצם נוכחותה. מראה הרכב העולה בלהבות עדיין היה טרי, צרוב בזיכרונו. גם את שקית הספרים הצליח להציל ברגע האחרון מתוך המזוודה שברכב המתפחם. שאלה אחת גדולה, ניקרה בראשו כיתושו של טיטוס.
איך?
איך אני, חזקי שפירא, תלמיד שיעור ב’ בן שש עשרה, הגעתי למצב שכזה?
איך אני – המתנגד הגדול ביותר בישיבה והלוחם המוצהר בכל נוסעי הטרמפים – עליתי על טרמפ שהתחנה האחרונה שלו היא לא ישיבת ‘דרכי התנאים’ בבית וגן, אלא… הוא הצטמרר למחשבה. אכן, האם הטרמפ הזה יוביל אותו לבית הקברות?
זהו. אברום שטיגל אשם בהכל. עד סוף ימיו הוא ילקה את עצמו על עצת האחיתופל שנתן לי. חזקי עצם את עיניו, מציאת האשם השרתה עליו רוח טובה – למרות שמטבעו היה משתדל לדון כל אדם לכף זכות.
רגע, הרהר לעצמו, בעצם, איך הכל התחיל?
*
“בעוד חודש אבא טס לתערוכת הנעליים בגרמניה, הוא רוצה שאצטרף אליו”.
“נו, ותצטרף?” שאל אחמד, בעוד הוא משלים עם טארק את שיעורי הבית במתמטיקה.
“עוד לא החלטתי”.
“בגללי?” שאל אחמד.
טארק הנהן.
“אל תדאג לי”.
“אבא שלי ניסה לשדל את אביך, הוא לא הסכים בשום …
