זאת כפרתי
היום, שעת האוכל עברה בנעימים, הכל היה קל יותר מבכל יום. הילדים לא היו צריכים שכנועים ושידולים מיוחדים. הכנתי מגש מלא פירות וסימנים של ראש השנה. המשוואה ברורה. מי שאוכל את הפרוסה מקבל. תוך דקה ורבע התמלאה לה הקיבה. לא נותר פירור אף לא בגודל גפרור. והחלה החלוקה.
פרוסות דקיקות טבולות בדבש מתוק. יאממממ… שתהיה שנה מתוקה.
פך… אחד הילדים עבר לשירות עצמי והטביל חתיכת תפוח בתוך הדבש. הצנצנת נפלה וצנחה על הרצפה בקול רעש גדול. דבש וזכוכית תחת רגלייך. וכמו תמיד ברגעים הכי לא אפשריים הטלפון מצלצל.
“מה קורה”? שושי על הקו.
“הכל דבש”, אני עונה.
“יופי אני שמחה לשמוע שאת במצב רוח טוב .איך הולך, איך הגן הבוקר”?
“הכל דבש”, אני חוזרת שוב בטון עצבני ומתארת לה תמונת מצב עגומה.
עם קצת הומור והרבה אמפטיה מצידה של שושי השתלטתי על הבלגן המתוק והדביק.
“ילדים מה זה”?, אני מצביעה על הרימון.
“עגבניה עם כתר”, צועקת מירי הפקחית. היא יכלה באותה מידה להגיד שזו הגננת עם כתר. כולי אדומה ממאמץ יזע ועצבים.
טעמנו רימון, גזר, מעט רוביא.
“מי רוצה לאכול תמר”? אני מציעה.
“לא לא, שאף אחד לא יאכל אותי”, זועקת תמר המתוקה. היה קשה להסביר לה שלא אליה הכוונה. היא בכתה וצעקה וכבר ממש פיתחה חרדה קניבלית. בלית ברירה השתמשתי בשם הפחות מקובל וקראתי לתמר גרוגרת. הילדים לא ממש שמו לב לשינוי השם. העיקר שזה טעים וניתן לאכילה. רק אני כחכחתי בגרוני ושברתי שיניים. מה לא עושים בשביל ביטחונם ושלוותם של הילדים.
מה שתפס את ההצגה היה ללא ספק הראש של הדג. הנחתי אותו על צלחת וקראתי לכולם להגיע לפינת ליטוף והתבוננות. האכלה לא יכלה להתבצע, יען הדג עבר מזמן לעולם שכולו טוב ונפרד מראשו לטובת הדמית הנושא השבועי.
“הנה השיניים והנה העיניים”, מתלהבת מירי. מצויין. חזרה על איברי הפנים. אני אוסיף זאת בדף קשר, אמרתי לעצמי באותו רגע,מעשית כמו תמיד.
“היי רגע איפה תמר”? מרוב שהייתי שקועה בהדגמה, תמר הספיקה לברוח מהמטבח. אבל לאן?
“ילדים לא לזוז אני כבר חוזרת”. רצה למרפסת, לחדרים, לאמבטיה, לחדר שירות. אין למצוא את הילדה. חוק שימור החומר קובע כי אין חומר שנאבד. הוא נמצא איפה שהוא על פני הגלובוס ומחכה שימצאוהו וישתמשו בו, שיננתי לעצמי חוק פיזיקאי טיפשי וקדום.
מצאתי אותה. בתוך מגרת הירקות. פוחדת שנאכל אותה ולמרות זאת מתחבאת עם מוצרי מזון. לכו תבינו ראש של ילדה. היא חששה שהדג יתעורר. רק שלא יאשימו אותי שאני מפתחת לילדים פוביות מיותרות. הסתימה החלוקה. הם מוכנים לראש השנה.
מעניין לעניין באותו עניין, בקשתי מבעלי שיקנה כמה דגיגים חיים לשם המחשת מנהג התשליך.
“בשביל מה את צריכה את זה?למה זה חסר לך? את מתארת לעצמיך איזה שישו ושימחו הולך להיות כאן איתם”? מנסה מוטי להתנער מהמשימה. “יש מספיק ציורים והמחשות לזה. רק אל תבקשי מחר תרנגולת למנהג הכפרות, אל תנסי אפילו”.
אוף…




