ותמונה ותפילה וברכה…
טו…..טו….טו….אלול. אפילו דגים שבים רועדים. ואנוכי הקטנה מפרפרת, משקשקת, דואגת, חרדה, חוששת, מאובנת. עוד שבועיים יום הדין ואני לא מוכנה. לא מתחילה להיות מוכנה. יש לי כל כך הרבה מה להספיק, לתקן, לשפר, להוסיף, לגרוע. לחץ. כי הוא איום ונורא.
אם יש מי מבניכם שחשב לעצמו אשריה ואשרי חלקה מוזמן לחשוב שוב, ולמי שכבר הוריד בפני את הכובע על הצדיקות המופלגת בה נתקפתי, זה הזמן להחזיר אותו, כבודו במקומו יונח. לא צדיקות ולא נעליים. אולי נעליים.
אני רועדת ולחוצה מההספקים שלי לחג הקרב. ידוע ומוכר מנהג הגננות מימים ימימה לשלוח לפני ראש השנה כרטיס ברכה מפואר, משובח ומעוצב בליווי תמונת הדבש המתוק להורים ולסבים. העניין הפעוט לפעוט תופס לגננת שבועיים ימים בקירוב, מבלי לחשב שעות נוספות של לילות לבנים, חלומות בהקיץ, דמיון מודרך של איך הכרטיס ייראה. ועוד לא נגענו בסוגית התקציב שמידלדל פלאים לאחר גמר הפרויקט.
עול כבד כל כך שאף אחד לא היה מוכן להוריד אותו מעלי ומצאתי את עצמי בערב חג מטפלת בעניין הנשגב הזה.
בקשתי מההורים מעטפות מבוילות עם כתובות הסבתות. לאחר יממה, דגתי מאחד התיקים מעטפה וחצי מקומטת. החצי השני הלך לכפרות, בין הלחם המרוח לפרוסות הגמבה. לאחר תזכורת נוספת עלו ברשת ארבע מעטפות. דגים אמרנו כבר?
התייאשתי. וכמו האמרה הידועה החלטתי: לא רוצים, לא צריך.
למחרת שלחתי פתקים. נא להגיע בלבוש חגיגי, מצטלמים. להודעה זו כן הייתה היענות. כנראה מהפחד שמא יונצח העולל בלבוש שק ואפר.
“חמודי תגיד ביסלי ” ,מתחתי את מיתרי קולי למקסימום האפשרי.
“אבל אסור לי ביסלי” ,צייץ יוסי וגרם עליהום צעקני של כל ילדי הגן.
“אסור לו, אסור לו”. הרגשתי בהפגנה אירנית. תיכף גם יחתימו עצומה נגדי או יפתחו בשביתת רעב. אני חייבת להפסיק את הקרקס הזה באיבו.
“אז תגיד במבה”, הוריתי תוך כדי שאני מבזיקה תמונות אחת אחרי השנייה אולי תצא אחת ראויה לשמה. יצאה אחת. יוסי עם פה פתוח .מה אני אכתוב שם? דבש מתוק לראש השנה? הוא נראה יותר כמו הצנצנת. לא נורא. אני אנסה משהו אחר.
יוסי איפה מאמע, תגיד מאמע! יופי. עם המילה הזו יצא לו חיוך מלא שיניים. פרסומת לאורתודנט.
ותודו שניסיתם על עצמיכם את החיוך. חייכו! לבריאות!
תאמרו מאמע, תתפללו גם טאטע. זה הזמן. המלך בשדה. אם הייתי יודעת, הייתי מתפללת גם על הפרויקט הזה אשתקד .כן, גם על עניינים כאלה שאינם ברומו של עולם, גם על דברים שנראים שטותיים, על הכל אפשר לבקש, לבכות, להתחנן. הלוואי שהשנה אזכור לבקש על שנה הבאה, אם אשרוד בתפקיד עד אז.
אני לוקחת דף ועט ומתחילה לרשום. קוויטל לבורא עולם. שורה ראשונה בקשות שגרתיות כמו אושר ועושר יושר וכושר. לי, לבני ולבני בני עד סוף כל הדורות ועד בכלל. שורה שניה ואילך, שירת הבקשות.
שירשמו לגן שלי רק נעימים בני נעימים.
שיבואו מאוחר ויצאו מוקדם.
שישלמו בזמן ויתנו גם טיפ. <…



