מי בעד, ירים אצבעו..
סיפור מיוחד לתושבי ביתר
הרוח הזועפת שרקה בעוז והשמיעה קולות מזרי אימה. הגשם היכה בחלונות ללא רחם, וגלי הים שהתנפצו אל הסכר הגדול בשצף קצף הוסיפו קולות נפץ מאיימים אל סימפוניית האימה שהשתוללה ברחובות. הילדים כולם ספונים היו בבתיהם המוסקים, מתכרבלים היטב בשמיכות הפוך החמימות, ונמים את שנתם בשלווה.
רק ילד אחד קטן, לא היה בביתו. הוא דילג בין השלוליות ברחוב החשוך והאפל. הרוח הצליפה על פניו ללא רחם. כובע העור המהודק בחוזקה על ראשו, שמר עליו מפני טיפות הגשם שניתכו ארצה ללא הרף. קר היה בחוץ. ידיו הכחילו מרוב קור, אך בפנים, בתוך הלב, היה חם. זה עתה חזר מביקור בביתה של זעטיל העיוורת, לשם הגיע במיוחד כדי להעניק לה סל מלא בדברי מאפה ומיני מגדים. כמה שמחה זעטיל… ‘כמה חבל שאמא כבר פרשה לישון’ הרהר לעצמו, ‘כל כך רציתי להעביר לה את תודותיה של זעטיל…’
ולפתע – – –
ברק עז הבליח מתוך העננים שוטף את הסכר הענק שלימינו באור בהיר ומסנוור. רעם אדיר התפוצץ מסביב, ופתח מתקפת-גשם חדשה ועוצמתית.
אך לא זה שעצר את ליבו של יוז’יק מלפעום. מה שכן הבעית אותו – היה זרזוף דקיק של מים שפרץ ממרכזו של הסכר ששמר על העיר לבל ישטפוהו מי הים.
ידוע ידע יוז’יק היטב, כי טיבו של קילוח דקיק זה להתרחב מרגע לרגע, ובאם לא יסתם באופן מידי עלול החור הקטנטן להתרחב במהירות, ולהציף חלילה את העיר כולה – – –
הרחוב היה חשוך. אף נפש חיה לא נראתה בו.
בלי לחשוב פעמיים, החל יוז’יק מטפס על אבני הסכר החלקלקות, הרוח נלחמה בכובעו, הגשם הספיג את מעילו ואת ערדליו במים, אך יוז’יק לא אמר נואש. הוא חייב להציל את העיר!
דבר לא עמד בדרכו, לא הקור, לא הרוח ולא חשכת הליל, ולא טיפות הגשם הגדולות שלא פסקו לרגע. טיפס וטיפס, החליק וטיפס, טיפס והחליק, עד שהגיע אל החור ממנו יצא הקילוח הדקיק.
באין לו משהו אחר לסתום את החור, תחב את אצבעו עמוק אל החור עד שהקילוח פסק.
איש לא ראה את הילד, לא כשטיפס על הסכר, ולא כשתחב את אצבעו בקיר. הוא ניסה לצעוק, אך הרוח והגשם וקול הגלים הזועפים גברו עשרות מונים על קולו הדקיק. אמו כבר ישנה מזמן, ואינה יודעת על היעדרו.
הגשם המשיך להצליף על גבו ללא רחם. הרוח המקפיאה צרבה את בשרו. באצבע הקטנה הוא כבר איבד את התחושה. אך הוא, באומץ לב, ובגבורה אינסופית, לא נכנע. הוא חייב להציל את העיר, ויהי מה!
השעות חלפו, הרוח שכחה, הגשם פסק והשחר הפציע. ראשוני עוברי האורח החלו מגיחים מבתיהם. ולפתע אחד מהם נדהם. ילד קטן, ניצב לו במרומי קיר הסכר.
“ילד, רד מיד מהסכר”, צעק אל הילד.
“אינני יכול… המים…” ענה הילד התשוש בקול חלש.
“רד משם, זה מסוכן”. אבל הילד ידע כי אסור לו לשחרר את האצבע, הוא אזר את כל כוחותיו וצעק אל האיש: “יש חור בסכר”. האיש הבין מיד, וחש להזעיק עזרה.
שוטרים הגיעו מיד, ועימם קהל גדול שהתקבץ בכדי להביט במתרחש.
בעוד השו…
