יהלומים בחול
ריקי שרייבר
יומיים ראתה ביתרלנד חיוכים, ויום אחד היא ראתה גם דמעות.
שלי, בכל אופן.
הסתובבתי שם עם ילדי המיוזעים, ולא יכולתי לשבוע מהמראות. ילדיי נופפו לי מהקרוסלה הגדולה, מפנים את זווית מצלמתי אליהם, ואילו אני – לא יכולתי להתיק עין מהילד הזוהר שבמתקן המונגש. סגירה מיוחדת אפשרה לו להיכנס לתוך המתקן ביחד עם כסא הגלגלים שלו, נעול ומוגן, שמשיה לבנה הצלה על ראשו, והוא סובב בתוך הענן הצבעוני ביחד עם כולם. ביחד עם כולם!! כמה פשוט, כמה לא מובן…
חשבתי על אמא של הילד הזה, שמביטה בו כעת מן הסתם בין שורות האמהות הצופות מן הצד. כיצד, אולי בפעם הראשונה, היא רואה את הילד שלה משתתף גם הוא במה שכל כך טבעי לילדים אחרים. כמה שעות אחר הצהריים מבלים ילדיי בגינה ליד הבית? כל יום, כל חודש, כל שנה? הילד הזורח שם למעלה – אפילו במגלשה לא יכול להתגלש! כמה כאב לב נאלצת האמא הזו לספוג כשהיא אומרת לילדיה “לא, אנחנו לא ניסע ללונה-פארק,” כי היא פשוט לא יכולה לראות את עיניו יוצאות מחוריהן למול שלל האטרקציות המרתקות שלו לא יהיה מעולם חלק בהן?
בביתרלנד היום קרה משהו שקשה לשים עליו את האצבע, אולם הוא היה שם, מלא נוכחות. זה היה מהפך שקט, מהפך אמיתי. הילד הזה – הפך למשך מספר שעות לילד רגיל בהחלט. ילד שיכול גם הוא להשתובב, ליהנות, לרקוד ולעוף. ילד שמחכה בתור, מגיש כרטיס, ועולה על המתקן. ככה, פשוט. ילד רגיל.
חשבתי גם על אחיו של הילד הזה. יש לו אחים גדולים? קטנים? הם נושאים בעול? מתמרמרים בקול או בשקט? לא קל להיות אח לילד מיוחד. הילדים המיוחדים מקבלים את שלהם, פה ושם. ההורים גם כן. האחים – כבר לא כל כך. איך זה להיות אח לילד שדורש כל כך הרבה משאבים, זמן, כוחות ואנרגיות מההורים? איך זה להתמודד עם המבטים, עם ההתנהגויות, עם תגובות הסביבה, עם פירורי תשומת הלב הנותרים בקושי? היום, בביתרלנד, היתה זו גאווה להיות “אח של.” פתאום הוא היה כרטיס הכניסה שלהם לעולם של כיף! כמה מדהים ומרגש… התבוננתי סביב על הילדים המאושרים המקפצים סביבי ולא ידעתי שבעה.
חיכינו בתור לרכבת, כשהתקרבה פתאום משפחה וילד בכסא גלגלים. מפעיל המתקן ניגש, פתח את קישורי המחסומים ואיפשר להם לעבור. “ילדים בכסאות גלגלים לא צריכים לחכות בתור,” הוא אמר להם, ואני – התרגשתי. נכון, גם לי יש ילדה מיוחדת, והיא עומדת שם בתור בפנים נוטפות זיעה. לה אין כסא גלגלים בולט שכזה, וקשה לה מאד לעמוד בתור ולהמתין. אולם בכל זאת, התרגשתי בשביל הילד הזה, ובשביל המשפחה הזו, וקיויתי שאם הילד הוא “מלך ליום אחד,” אולי יהווה זה פיצוי כלשהו על זמנים ומבטים אחרים, טובים פחות, שהם נאלצים מן הסתם להתמודד איתם יום יום.
ביתי לא היתה מסוגלת לשרוד בביתרלנד מסוג אחר, בזמן אחר. התורים, הרעש, הבלגן – היו הופכים עבורנו את האטרקציה לסיוט. גם אנחנו נהנינו מהשעות המיוחדות שחווינו, למרות שלא כל צופה יכול היה לדעת איך היתה נראית הילדה הזו …
