לא בביתר?!
“לנסוע עד מלחה”, משננת נחמי לעצמה, “לרדת, לקחת קו שמונה עשרה עד המושבה הגרמנית, שם להחליף לאוטובוס מספר…” היא לא זוכרת איזה מספר אמרה לה המוכרת מהחנות שהדריכה אותה איך להגיע, לכן מתקשרת עכשיו נחמי לחנות האורטופדיה שאליה היא מגיעה ומקבלת הנחייות מדויקות איך להגיע לשם, “אבל האוטובוס לא עוצר ממש קרוב, תצטרכי ללכת כמה דקות”, מנחה אותה המוכרת.
הנייד שלה מתקשר. נעמי, השכנה על הקו. נחמי נאנחת לרגע ומעיפה מבט בשעון. שש עכשיו. בשבע בדיוק יגיע בעלה, עד אז ביקשה מנעמי שתשגיח על אלי ומירי, ובבית של גיסתה שגרה ברחוב השני הפקידה את שרוליק ומוישי, זו היתה מלאכה קשה מאד למצוא מישהו שיסכים להכניס אותם עד לשבע בערב, אבל בסופו של דבר השתיים הסכימו. גיסתה הסכימה ברצון, השכנה הסכימה קצת בהיסוס, אבל הסכימה בסוף, והיא, נחמי, הרגישה מאד לא נעים. היא לא מסוג הטיפוסים שאוהבים לנצל ולבקש מאחרים טובות, היא גם מאד לא אוהבת להשאיר את הילדים לבד ולנסוע לירושלים, הם לא רגילים להשאר בלעדיה, ומירי בהחלט יכולה לבכות, היא דחתה את הנסיעה הזו ודחתה…אבל בסופו של דבר הגיע הרגע שהשאיר אותה חסרת ברירה, היא חייבת לחדש את המדרסים שלה, בלעדיהם היא כמעט לא מחזיקה מעמד, וזה לא במליצה.
כשסיפרה לחברותיה בעבודה על הקושי בנסיעה לירושלים ועל הפרוייקט המשחר לפתחה, הן הביטו בה בהשתוממות. “אתן לא מבינות שלפעמים צריך מדרסים?” היא שאלה.
“אני מבינה שאת צריכה מדרסים”, השיבה אחת מהן, “אבל למה את נוסעת בשבילם לסוף העולם?” נחמי כמעט נעלבה. “כשעשיתי את המדרסים הראשונים שלי בחנות הזו, היא היתה קרובה יותר לשכונות חרדיות, עכשיו הם התרחקו באמת, אבל שם נמצא אורטופד טוב שהרבה המליצו לי עליו וגם לי יש נסיון מוצלח איתו, אז מה את רוצה שאעשה?”
“אני לא רוצה כלום”, הבהירה החברה, “מצדי את יכולה לנסוע לקנות מדרסים גם בקפריסין או בניו ג’רסי, אם מתחשק לך, אבל למה שלא תרכשי אותם בביתר, למשל?”
“בביתר?” נחמי העוותה את פניה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים והביטה בחברתה כאילו הציעה לה לרכוש את המדרסים בחנות למוצרי אפייה. “את מתכוונת ברצינות?” לרגע היא נעצרה, נשמה נשימה עמוקה והסבירה לכל החברות היקרות שהאזינו ברוב קשב: “ביתר עם כל הכבוד לה, היא חצי עיר, חצי פרוייקט, אין כאן את האיכות והטיב שיש בירושלים. אי אפשר לפגוש כאן את המומחים שאפשר לפגוש בירושלים. אני לא מוציאה כל כך הרבה כסף על מדרסים, כדי שאחרי שבוע אתחיל להרגיש כאבי רגלים, בביתר אני קונה לחם וחלב וזהו. את שאר הדברים אני קונה בירושלים, שם יש חנויות, יש מבחר ויש כמובן גם את המומחים”.
“באמת?” עוד מישהי התערבה, “את קונה הרבה בירושלים? כל כך הרבה חנויות נפתחו בביתר בשנים האחרונות עד שנדמה לי שעכשיו יש כאן הכל, אם אני זוכרת נכון כבר הרבה זמן לא קניתי משהו מחוץ לעיר, כל החנויות שנפתחו כאן והבזארים והמכירות, אגב, אני מכירה גם חנות מצוינת שאפשר להזמי…
