אם את לא שם
מירי היתה יודעת שהעקירה הזו תיגמר כך, היא בודאי לא היתה קובעת את התור לשעה חמש אחר הצהרים, אבל היא לא ידעה, וקבעה. המזכירה אמרה לה שזהו סיפור של חצי שעה, מקסימום, “עקירה זהו לא דבר שלוקח הרבה זמן”, וכאבים? אלו יגיעו רק יותר מאוחר, אחרי שהילדים כבר יישנו, היא תיקח אקמול או אופטלגין ויהיה בסדר.
מירי ידעה שחצי שעה היא יכולה להשאיר את הילדים שלה לבד, אבל בדבר אחד שכחה המזכירה לעדכן אותה.
בשעה חמש וחצי, חצי שעה לאחר השעה הרשמית שבה נקבע התור, נכנסה מירי לחדרה של הרופאה, העקירה באמת היתה מהירה, אבל גררה בעקבותיה שטפי דם, כל שטיפה קטנה או נסיון לומר משהו גרם לנוזל הלא נחמד הזה, להנגר בפיה. “תשמעי”, אמרה לה הרופאה כשראתה שהדם ממשיך לזרום, “אם את רוצה שהחתך יתרפא ולא תצטרכי להגיע לכאן שוב, מעכשיו במשך שעה את לא פותחת את הפה, לא אוכלת ולא שותה, כמובן, וגם לא מדברת”.
“מה?” שאלה מירי בתמהון, היא לא יכולה לדבר? מה פירוש? מילא, היא ידעה שאסור לה לאכול או לשתות, אבל לדבר? איך אפשר לאסור על בן אדם לדבר? ועוד אמא לילדים בשעה הזו שבין שש לשבע, איך אפשר?
“שקט”, הרופאה התעצבנה, “אמרתי לא לדבר”, התלמידה הסוררת ממרה את פיה ומיד אחרי שאמרה לה לא לדבר היא שאלה, ‘מה’, האסיסטנטית התגלתה כרגישה יותר. “הדיבור יגרום לדם לזרום שוב, אל תדברי במשך שעה”.
בשעה עשרה לשש יצאה מירי מהמרפאה, בעשר דקות שנותרו לה לצעוד הביתה היא תארה לעצמה שהילדים החמודים שלה, שבאמת הסתדרו בלעדיה כל כך הרבה זמן ולא התקשרו אפילו פעם אחת, בודאי זקוקים עכשיו מאד לה ולפשרות שלה ולמילים החמות ולארוחת הערב ולעוד המון דברים, איך אפשר לומר לה לא לדבר, איך?
יהיה קשה. סיכמה מירי לעצמה ועדיין לא ידעה עד כמה.
בפתח הבית עמדו דני ונתי, שניהם מחזיקים ביד איזושהי מכונית שחורה שאם לא הם, בודאי כבר היתה זורקת אותה לאשפה, אבל עכשיו הפכה המכונית הזו ליקירת הבית. “אני תפסתי ראשון”, “אני הראשון”.
אלמלא הוראתה הברורה של הרופאה, כבר היתה מירי מלמדת את ילדיה פרק בהלכות קבלת אורחים שהגיעו ממרפאת שיניים, אבל לא היה לה שום חשק להרגיש שוב את הפה שלה מתמלא בנוזל הסמיך והחם הזה.. לכן, בלית בריר היא בחרה באפשרות השניה.
“אמא, תגידי לו”, קולו של נתי מתנגן, היא רוצה מאד מאד להגיד לו, וגם לו, לשניהם, אבל למרות הרצון היא כנראה לא תגיד כלום לאף אחד בשעה הקרובה.
השן מתחילה לשדר כאב עמום, אולי זו לא השן, אלא האוטו המסכן שנמרט עכשיו מכל הכוונים, מירי מסמנת לילדים שלה להגיע אחריה לסלון. היא לוקחת דף ועט ורושמת באותיות של קידוש לבנה:”ילדים יקרים! אני לא יכולה לדבר! הרופאה עקרה לי את השן ואמרה לי לא לדבר במשך שעה”.
“עד שבע?” שואל אחד הילדים בתימהון.
עד שבע. כותבת מירי והיא לא מצליחה להתאפק ובעצמה אינה יודעת מה פשרה של השובבות שתקפה אותה לפתע ולמה היא מציירת פרח קטן וענוג ליד המילה שבע.
“טוב, אז …
