לא לספר!
“אמא”, שמוליק מושך בקצה חלוקה, “מישהו רוצה אותך בדלת”.
יהודית מוחה את הדמעות שזלגו מעיניה בעת קילוף הבצל, מנגבת את הידיים במגבת ופוסעת בשאננות לעברה של דלת הכניסה, היא עדיין לא מתארת לעצמה לאיזו דרמה היא עומדת להכנס ברגעים הקרובים.
בכניסה מגלה יהודית את יוסי, זאטוט בן חמש. לפגוש את בן השכנים ביום חמישי בשעה שש בערב, ליד דלת ביתך זה לא מאורע יוצא דופן, אמא שלו בודאי נתקעה באמצע העוגה, יהודית כבר נרכנת לשמוע את הבקשה שנאמרת תמיד בלחש, אבל לא, הפעם לשם שינוי מחזיק יוסי קופסה קטנה ולא מזוהה. “אמא אמרה שהיא ממילא הכינה הרבה סלט, אז שיהיה לכם קצת”. אומר יוסי, מעביר את הקופסה לידיים של יהודית ונמלט.
יהודית עומדת בפתח הבית, בוהה בקופסה שבידה ולגמרי לא מבינה מה קורה כאן. בינה לבין אילה, אמא של יוסי יש יחסים נחמדים, הן מברכות אחת את השניה בשלום, לפעמים אפילו שואלות מה נשמע נימוסי ולא מחייב, ומעבר לכך? מעבר לכך כלום, בפעם האחרונה שהיא שלחה עוגה לאילה היתה כשנולד התינוק שלהם, גם איילה שלחה לה עוגה בבר מצווה של מוישי, אבל למה עכשיו? מה קרה? התירוץ הקלוש ש’היא הכינה מדי הרבה’, נראה לה תלוש מדי ולא אמין.
“מה אני אגיד לך?” יהודית משוחחת עם אחותה בטלפון, “זה דווקא נחמד לקבל ביום חמישי בשש בערב סלט נחמד לשבת, אז מה אם אין סיבה, אולי היא באמת הכינה מדי הר…” בעוד המילה על שפתיה נוקש מישהו נוסף בדלת. הפעם היא לא מחכה שהילדים יפתחו, לבה לוחש לה שעדיף שהיא תפתח. בפתח עומדת רחלי, השכנה מהקומה למטה. היא מגישה לה עוגת קרם מיוחדת, בתבנית עגולה. “לא נורא, יהודית”, אומרת רחלי והבעת רחמים ברורה מאד יצוקה על פניה, “אני אומרת לך, בסוף מתאוששים, מהכל מתאוששים בסוף, תאמיני לי”.
יהודית בולעת את לשונה, היא לוקחת את העוגה ושוכחת אפילו להגיד תודה רבה. רק אחרי שהדלת נסגרת מכה בה הברק. המנהלת שלה היא דודה של רחלי, בתחילת השבוע רמזה המנהלת על קיצוצים הכרחיים במשרד, אז מה? רחלי כבר יודעת שמפטרים אותה והיא רוצה לרכך קצת את המכה? דמעות בעיניה של יהודית והעוגה בעלת הקרם העשיר לא מורידה אפילו גרם אחד מהאבן הכבידה שהתיישבה על לבה. “שלא תשאלי”, היא מספרת לאחותה שעדיין ממתינה על הקו, “פיטרו אותי מהעבודה”.
וכאן היא מגוללת את הסיפור העצוב, לא מספיק שהמנהלת החליטה לפטר, היא גם מצאה לנכון לשתף את אחייניתה בדברי הפיטורין הללו, עוד לפני שהיא סיפרה לי על כך, רחלי, האחיינית הנפלאה סיפרה לכל השכנות שמפטרים אותי מהעבודה והן מרחמות עלי, חכי שנייה, דפיקה בדלת.
רותי, בת השש עשרה של השכנים עומדת בפתח, בידה פשטידה. “אמא אמרה שלא תעבדי קשה ושתנוחי, אני יכולה לשמור לך על הילדים, אם את רוצה”.
יהודית בקושי עונה ש’תודה, לא צריך’, וסוגרת את הדלת. זהו, היא אומרת לעצמה, עכשיו כולם מצפים ממני שאכנס באופן רשמי לדיכאון, כל אישה שפיטרו אותה חייבת ללכת לנוח? בשביל מה לנוח עכשיו אם יש לי בק…
