במחשבה שניה…
שירה שומעת את קולה של אמא מבשר לה שלנתי, אחיה הצעיר נולד תינוק, הקול שאמור להיות שמח ומאושר, כבד משהו, מהסס. “הכל בסדר, אמא?” שואלת שירה בזהירות, היא מקווה שאמא שלה סתם עייפה עכשיו והקול השקט שלה לא מבשר על כלום, אבל אמא מבטלת את התקווה הזו. “אני, הם… אנחנו, עוד לא יודעים, שירה, יכול להיות שלתינוק יש בעיה, מקווים שזה משהו שיעבור”.
שירה שותקת ופניה לובשות הבעה עצובה מאד.
רק חמש שנים מפרידות בינה לבין נתי ,אחיה הצעיר, ובכל זאת, נתי הוא הקטן והמפונק של המשפחה, גם היא, שירה, תמיד גוננה ושמרה עליו, עוד בילדותה כשלקחה אותו לגינה סוככה עליו מילדים שניסו להציק או להתנכל, וגם עכשיו, למרות שלנתי יש כבר ארבע ילדים, היא כל כך מקווה שהכל בסדר והחשדות כולם יתבררו כחשדות שווא…
בערב מתקשרת שירה לנתי. היא שואלת אותו לשלומו, נתי מספר שהוא עייף ומותש, הילדים שבמשך כל היום לא היו בבית לא הקלו עליו והוא כל כך דואג…
שירה נושכת את שפתה בצער, מה היא יכולה לעשות כדי להקל עליו? “אתה יודע מה?” היא אומרת לאחיה, “את ציבי שלך, אני יכולה לקחת מעכשיו עד מתי שתרצו להחזירה הביתה, ושאר הילדים, הם יכולים לבוא אלי מחר אחרי הצהרים, כך יהיה לך קל יותר “.
“את בטוחה?” נתי מהסס לרגע, הוא יודע היטב שגם לשירה לא קל, גם לה ילדים קטנים ובית עמוס בלי עין הרע והיא עובדת כל יום עד שלוש.
אבל שירה מבטלת במחי משפט את כל חששותיו, “באמת, נתי”, היא גוערת בו בקלילות, “בשביל מה יש אחיות אם לא לעת כזו? מי יעזור לך אם לא אחותך?”
לנתי אין רעיון אחר, והוא מקבל בתודה את הצעתה של שירה, בבוקר הוא מתקשר שוב. “אמרתי למטפלת של ציבי שאת תקחי אותה בארבע, אחרי המעון, כן?” הוא מוודא אם קור הלילה לא צינן במקצת את כוונותיה הטובות של אחותו. “כן, כן”, ממהרת שירה לאשר, “אל תהסס כל כך, נתי”.
מהסס או לא, בארבע אחר הצהרים נשלח בנה של שירה להביא את ציבי מהמטפלת, כשהוא חוזר הביתה מגיעה איתו ציבי, עם חבילת בגדים ארוזה שאבא הכין לה עוד בבוקר ועוד שלוש ילדים של נתי. “אבא אמר לנו שנהיה כאן אחרי הצהרים”, אומר מנחם, בנו בן השבע של נתי, נמרץ ומלא מרץ, כמו אבא שלו.
הבלגן בבית חוגג, הילדים מוציאים את כל המשחקים מהארונות ומפזרים אותם על הרצפה. שירה מביטה בכל הבלגן הזה וחושקת שפתיים בשקט. נכון שבדרך כלל היא לא אוהבת שמוציאים יותר ממשחק אחד מהארון, ונכון שבלגן זה דבר שמאד לא מתאים לה, אבל היא מחליטה לא לומר מילה. הילדים כל כך נהנים, לא חבל לקלקל להם? שייהנו, אחר כך היא תסדר הכל, העיקר שהבדיקות תהיינה תקינות והתינוק יהיה בסדר, השאר באמת שטויות…
אמא מתקשרת לברר מה קורה ואיך היא מס…
