כשרות היא עניין של נאמנות: מבט עמוק למשמעות הגדרים, ההידורים ומסורת אבות
מאת יעקב מרגליות
בעקבות הכתבה שפרסמנו לאחרונה, אשר עסקה במהפכה הצרכנית והאתגרים הרוחניים הנלווים אליה, קיבלנו תגובות רבות. לאור זאת, אנו רואים צורך לחדד נקודה יסודית וחשובה הנוגעת ללב העניין: ההבדל בין כשרות לבין גדרי כשרות.
כבוד לכל מערכות הכשרות
ראשית, חובה להדגיש: כל כשרות מהודרת בישראל הינה כשרות מצוינת. אין לנו שמץ של ספק שכל מערכת כשרות, על רבניה ומשגיחיה, עושה כל שביכולתה וכל אשר לא-ל ידה כדי שלא תצא תקלה או מכשול מתחת ידה. בוודאי ובוודאי נכונים הדברים כשמדובר בכשרויות שגדולי ישראל סמכו עליהן את ידיהם והצהירו כי הם אוכלים מתוצרתן.
הן גדול הדור מרן הרב חיים קנייבסקי זצ”ל, והן פאר הדור מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, אכלו ללא ספק את הכשרות המהודרת ביותר שיכלו להשיג. וכך נוהגים, להבדיל בין חיים לחיים, גדולי ישראל ומנהיגי הדור הנוכחי, חברי מועצות גדולי התורה מכלל הקהילות והחוגים. כולם מקפידים על הרף הגבוה ביותר. לכן, מי אנחנו, אנשים פשוטים, שניתן ציונים לגוף כשרות כזה או אחר? לא זו כלל מטרתנו.
בין כשרות ל’גדר כשרות’
אך מה כן? כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, גדלנו על “גדרי כשרות”. לכל משפחה ומשפחה, לכל קהילה וקהילה, ישנם את הגדרים והסייגים שלה, מסורת אבות המועברת מדור לדור. הגדרים הללו לא נועדו לזלזל באחרים; הם נועדו עבורנו, כדי שנהיה עירניים יותר, שנברר תמיד מה אנחנו אוכלים ושותים, ושנשמור על הסטנדרטים שלנו.
בדרך כלל, כל אחד מסתמך על מערכת הכשרות שרבותיו מכירים, סומכים עליה וממליצים עליה. וזהו כל העניין: כשרות היא בראש ובראשונה עניין של נאמנות. כל אדם בוחר במי שהוא רואה בו נאמן ביותר עבורו ועבור משפחתו, על פי מסורת אבותיו והוראות רבותיו.
ההבדלים הדקים: נאמנות קהילתית
לכן, בהחלט ייתכן שתהיה קהילה שלמה שלא תאכל מתוצרת כשרות מסוימת, אולי משום שאינה סומכת במאת האחוזים על כך שתהליך השחיטה, לדוגמה, נעשה בדיוק על פי החומרות והמנהגים הספציפיים שלה. אך עובדה זו אינה הופכת, חלילה, את אותה כשרות ל”טרף” או ל”פחות כשר”. היא פשוט אינה תואמת את הגדר הקהילתי הספציפי ההוא. אך גדר חייב להיות. זוהי אבן יסוד בכל קהילה יהודית שומרת מצוות.
כך לדוגמה, ישנם המקפידים אך ורק על חומרות ה’בית יוסף’ בבשר ‘חלק’, בעוד אחרים הולכים לפי שיטות אחרות. ישנן קהילות, כמו חסידי חב”ד, המקפידות על ‘שחיטת ליובאוויטש’ הייחודית להן. יש המחמירים ב’בישולי עכום’ לפי פסיקות הרמ”א, ויש המקפידים ש’מיץ ענבים’ יכיל רוב יין דווקא. כל אלו אינן הופכות כשרויות אחרות לפסולות, אך הן מגדירות את הגדר הקהילתי.
מבחן המעשה: הפיתוי מול מסורת אבות
כעת, אנו מגיעים למבחן המעשה. כאשר אנו באים לסופרמרקט חדש, רחב ידיים ומוזיל מחירים, אנו מצפים שיהיה שם הכול בשביל כולם. אך לא תמיד זה אפשרי, ולא תמיד כל המוצרים תואמים את כל הגדרים של כל הקהילות.
וכאן מגיעה הקריאה שלנו: גם אם הגעתם לסופר, וגיליתם שאין שם בדיוק את המוצר עם החותמת שעליה אתם מקפידים, אל תוותרו על הגדרים שלכם! אל תאבדו את המורשת היקרה שלכם, את מסורת בית אבא ואמא, בגלל מבצע של 20 שקלים לקילוגרם בשר.
אל תוותרו על החומרות שנהגתם בהן עד היום, בין אם בענייני ערלה, שמיטה או גידולים שונים, רק בגלל שהמחיר מפתה. אל תתפשרו על מה שחינכו אתכם. זכרו את הפסוק: “אַל תִּטֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ”.
הפיתוי הכספי הוא אמיתי, אך עלינו לזכור שהילדים שלנו רואים, שומעים וקולטים הכול. כאשר הם רואים את אבא ואמא עומדים מול המדף, מתלבטים לרגע, ובסוף מחזירים את המוצר המוזל כי הוא לא עומד בגדר המשפחתי – זהו שיעור בחינוך ששום ספר אינו יכול להעניק.
החזיקו חזק בגדרים ובמנהגים שלכם. הילדים שלכם יעריכו את זה יותר מכל חיסכון כספי. הם ילמדו מהי עמידה על עקרונות ומהי יראת שמיים. וזהו הרווח האמיתי.
ציפייה בסיסית: אחריות הרשת כלפי הקהילה
כעיר חרדית, יש לנו ציפייה בסיסית מכל רשת קמעונאית המכבדת את לקוחותיה, לכבד את כלל הקהילות בעיר. ואם לא את כולם, אז לפחות את רוב הקהילות המרכיבות את הפסיפס הייחודי של עירנו. משמעות הדבר היא להשתדל להחזיק מגוון רחב של מוצרים עם כשרויות מהודרות שונות, כך שכל אחד יוכל למצוא את מבוקשו.
לכל הפחות, אנו מצפים שלא יעמידו את הציבור, ובפרט את הדור הצעיר, בניסיון. שלא יגרמו להם להתלבט אם לנטוש את דרכם המסורה להם מדור דור תמורת הוזלה כספית. זוהי ציפייה לגיטימית מכל רשת, ובוודאי ובוודאי מרשת שראשיה הם אנשים חסידים, מתוך תוכנו, המבינים היטב את הניואנסים הדקים הללו, שלצערנו, לא כולם מבינים את ההבדלים הדקים והמשמעותיים כל כך עבורנו.
