המהפכה הצרכנית הגדולה של ‘אושר עד’ לצד קריאה לרשת להתחשב בדרישות הכשרות במחלקות הפירות והבשרים
יעקב מרגליות
זה היה מעין יום חג – חגיגה צרכנית של ממש. האוויר ברחובות ביתר היה עליז משהו, מלא בציפייה והתרגשות שקשה היה לפספס. לאחר חודשים ארוכים של שמועות, תכנונים ועבודות מאומצות, הרגע הגדול הגיע: רשת הסופר-מרקטים הארצית ‘אושר עד’ פתחה את שעריה בעיר. ובאופן רשמי – ביתר הצטרפה לרשת הערים הגדולות שבהן הרשתות הגדולות ביותר בארץ מתחרות על לב הלקוחות.
המראה היה לא פחות ממדהים. אלפי תושבים, משפחות צעירות וותיקות כאחד, נהרו אל מתחם הקניות החדש ברחוב בניין דוד, להוטים לראות במו עיניהם את הבשורה הצרכנית שהגיעה לעירנו.
ואכן, כמיטב המסורת של ‘אושר עד’, ההשקעה ניכרה בכל פינה. לא מדובר בעוד סופרמרקט שכונתי, אלא בסניף דגל רחב ידיים, מואר ונוצץ, המציע חוויית קנייה ברמה שטרם נראתה בביתר עילית. המעברים הרחבים, המדפים העמוסים, והמגוון של המוצרים יצרו תחושה של שפע אמיתי. אברכים בעיר נראו נסחבים בין היתר עם מייבשי כביסה, לכבוד המבצע של מייבש ב-300 שקלים, כמיטב המסורת האושר-עדית.
עבור עיר המונה עשרות אלפי משפחות ברוכות ילדים, המתמודדות מדי יום עם אתגרי יוקר המחיה, פתיחת הסניף הייתה הרבה יותר מאירוע מסחרי; זו הייתה הצהרת אמון בעיר ובתושביה. הנהלת הרשת, מהמובילות והגדולות בישראל , הצביעה ברגליים ובחרה בביתר עילית כיעד אסטרטגי, מתוך הכרה בכוח הקנייה העצום של תושביה ובפוטנציאל הגלום בה. זוהי תעודת כבוד לעיר ולתושביה.
התלהבות ששברה שיאים
ההתלהבות הציבורית הגיעה לשיאים חדשים. ראש העיר, שהגיע נרגש לקבוע את המזוזה בדלת הכניסה, בירך על המהלך שיגביר את התחרות ויוזיל את סל הקניות למשפחה. ואכן, הציבור הצביע ברגליים. העומס ביום הפתיחה היה כה עצום, עד שבשלב מסוים נאלצה ההנהלה לסגור את הדלתות באופן זמני כדי לווסת את זרם הקונים ולהבטיח את שלומם. עגלות הקניות התמלאו במהירות, והקופות לא הפסיקו לעבוד. מבצעי הפתיחה המיוחדים, במיוחד על מוצרי חשמל פופולריים כמו שואבי אבק שוטפים ומייבשי כביסה, הפכו לשיחת היום והוכיחו כי הרשת מתכוונת לעמוד בהבטחתה למחירים אטרקטיביים.
ובהתאמה, גם ‘רמי לוי’ – המתחרה הארצי הגדול – לא טמן ידיו בצלחת. סוקרים מטעם הרשת המתחרה הסתובבו בין מדפי ‘אושר עד’, רשמו כל תג מחיר, ואחר כך חזרו לסניפם כדי להשוות או להוריד את מחירי המוצרים. הנהנים הגדולים הם כמובן אנחנו, הלקוחות.
אין ספק, כניסתה של ‘אושר עד’ היא בשורה אדירה לעיר. התחרות, שהייתה חסרה כל כך, הגיעה סוף סוף, והיא צפויה להשפיע לטובה על כלל השוק הקמעונאי המקומי. רשתות ותיקות יותר, כמו ‘רמי לוי שיווק השקמה’, ‘יש חסד’ ו’נטו חיסכון’ , יצטרכו כעת להתאמץ יותר, להציע מבצעים טובים יותר ולשפר את השירות כדי לשמור על קהל לקוחותיהן. כי כאמור, בסופו של יום, המרוויח הגדול מהמהלך הזה הוא הצרכן – תושב ביתר עילית, שכעת נהנה מיותר אפשרויות, ממחירים נמוכים יותר ומחוויית קנייה משודרגת. על כך, מגיעות לרשת ‘אושר עד’ כל המחמאות והשבחים. זוהי מהפכה צרכנית מבורכת, צעד חשוב קדימה עבור העיר כולה.
האתגר שבצד הברכה
ובכל זאת, לצד השמחה הגדולה וההקלה הכלכלית המובנת, יש גם חלק מדאיג עבור המוני תושבים בעיר.
במקביל לשמחה הצרכנית – החל להתעורר בקרב רבים שיח אחר, שקט יותר, מהורהר. שיח שאינו עוסק במחיר לקילוגרם, אלא במחיר הרוחני. שיח על צביון, על מסורת, ועל אותה ‘גדר’ בלתי נראית ששמרה על אופייה הייחודי של ביתר עילית מאז הקמתה. הביקורת אינה באה לזלזל, חלילה, באף גוף כשרות, ובוודאי שלא לפגוע בשמחתם של התושבים. היא באה מתוך אהבה עמוקה לעיר ודאגה כנה לעתידה הרוחני.
ביתר עילית התגאתה תמיד, ובצדק, בסטנדרט כשרותי גבוה ובלתי מתפשר, שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותה. נוצר בעיר ‘מנהג מקום’ ברור, עיקרון הלכתי מחייב שמטרתו לשמור על אחידות כשרותית ולמנוע מחלוקות.
על פי מנהג זה, במחלקות הרגישות ביותר – פירות וירקות טריים (מחשש לטבל, עורלה, הלכות תרומות ומעשרות ושביעית, וכן מחשש לחרקים) ובשר טרי (מחשש לבעיות שחיטה, גלאט וסירכות) – הרף המחייב היה תמיד הכשרות המהודרת ביותר, דוגמת בד”ץ העדה החרדית או הכשר הרב לנדא.
ואכן, כל הרשתות שפעלו בעיר עד היום, גם אם החזיקו בתעודת כשרות כללית אחרת, כיבדו את המנהג הזה והקפידו שבמחלקות אלו תימכר סחורה ברמת ההידור הגבוהה ביותר בלבד.
כאן טמונה נקודת החיכוך. לראשונה בתולדות העיר, קם שחקן מרכזי, גדול ובולט, המציע במחלקות רגישות אלו מוצרים תחת כשרויות אחרות. שוב, אין בכך כל פסול הלכתי – כל הכשרויות המוצעות הן בחזקת כשרות וראויות. אך יש כאן שבירה של קונצנזוס קהילתי רב שנים. יש כאן פריצה של אותה ‘גדר’. הדבר בא לידי ביטוי מוחשי במבצעים האגרסיביים, למשל, על בשר במחירים שלא נראו כמותם בעיר. מחיר כה נמוך מתאפשר, לרוב, רק על ידי שימוש בבשר שאינו עומד בסטנדרט ה’גלאט’ המחמיר ביותר, שהיה עד כה הנורמה הבלעדית בעיר.
לא ל’כפיית כשרות’
ואם במחלקת הבשרים לפחות יש גם היצע של כשרויות בד”ץ והרב לנדא (במחירים גבוהים פי שלושה וארבעה, כמובן) – במחלקת הירקות אין שום אלטרנטיבה. כל צרכני ביתר נאלצים להסכים לרכוש פירות וירקות בכשרות הרב אפרתי (שהיא בוודאי כשרות מהודרת מן הסתם וללא ספק), באופן שסותר את גדרם של המוני משפחות בעיר לצרוך רק מתוצרת בד”צ העדה החרדית והרב לנדא. זאת בעוד כל שאר הרשתות מנהלות את מחלקת הפירות והירקות תחת כשרות הבד”ץ כמקובל בעירנו. כעת מגיע הצעד שבעיני רבים נתפס כפריצת גדר.
הפיתוי, כמובן, הוא עצום. כאשר משפחה עומדת מול המדף, והפער במחיר הוא עשרות אחוזים, היצר להתגמש על ההידור שהורגלה בו הופך לממשי. וכאן טמונה הסכנה – אפקט הדומינו. אם המודל החדש יצליח, איזה טיעון יהיה לציבור המהדרין בביתר כלפי רשתות אחרות שיבקשו גם הן ‘להתגמש’ ולהוריד את רף הכשרות כדי להישאר תחרותיים?
כיצד נוכל לבקש מרשתות אחרות לשאת בעלות הגבוהה של הכשרויות המהודרות, כאשר המתחרה הגדול ביותר מציע אלטרנטיבה זולה בהרבה? במו ידינו, מתוך רצון לחסוך, אנו עלולים לשחוק את הסטנדרט הגבוה שעליו חינכנו וחינכו אותנו.
הטענה “כל אחד יבחר מה שטוב לו” אינה תופסת במקרה זה, משום ש’מנהג המקום’ הוא עניין קהילתי, לא פרטי. מנהג המקום הוא זה שמשפיע על החינוך של הדור הבא. כאשר הרף הגבוה ביותר מפסיק להיות ברירת המחדל הברורה והיחידה במרחב הציבורי, משהו בנשמתה של העיר עלול להיסדק.
להתחשב ברגישות
מכאן הקריאה, שאינה קריאת מאבק אלא קריאת אחווה. פנייה למנהלי הרשת, שהם חלק מסולתה ושמנה של הציבור החרדי ומבינים את הרגישויות הללו ויודעים מה זו הקפדה על כשרות כגדר וסייג של מהדרין מן המהדרין, לא לכפות על הציבור כשרויות שהוא לא מכיר אלא לבחון מחדש את מדיניותם. להבין שביתר עילית אינה עוד עיר, אלא קהילה עם צביון ייחודי.
מכוח הציבור אנו קוראים להם להפוך את הברכה לשלמה, להתאים את עצמם ל’מנהג המקום’ במחלקות הרגישות, ובכך לזכות לא רק בכיסם של התושבים, אלא גם בליבם. וזוהי קריאה גם לכל אחד ואחת מתושבי העיר: לזכור שהכוח נמצא בעגלת הקניות שלנו. הבחירות הקטנות שנעשה היום יקבעו את דמותה הרוחנית של ביתר עילית מחר.
