רק בשבוע הקודם עסקנו כאן במדורנו ביום העצמאות של סוריה השכנה, והנה השבוע אנו מציינים 48 שנים לעלייתו לגרדום של גדול מרגלי מדינת ישראל, אלי כהן הי”ד, שהוצא להורג בסוריה לאחר שנלכד בידי המודיעין הסורי. על האיש שבמעשיו הציל חייהם של יהודים רבים, ולדעת רבים- הניצחון במלחמת ששת הימים נזקף לזכותו.
ט”זאייר תשכ”ה, זהו התאריך בו הוצא להורג אלי כהן הי”ד בעיר דמשק. כהן זכור עד היום, בישראל ובעולם, כאחד מגדולי המרגלים של ישראל ואחד המרגלים הנועזים ביותר ביובל האחרון. ברבות הימים האיש הפך לאגדה ושמו נקשר חדשות לבקרים לסיפורי גבורה רבים שהצילו חייהם של יהודים רבים.
ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים, לוי אשכול, אמר כי “מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל את חייהם של אלפי חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא מפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים”.
חייו

אלי כהן נולד באלכסנדריה שבמצרים בשנת תרפ”ד. בנם של שאול וסופיה כהן. אביו שאול בעצמו יליד העיר חאלב שבסוריה.
לאחר מלחמת תש”ח עלתה משפחתו ארצה ואלי נותר במצרים ועסק בלימודי הנדסה. בשנת תשי”ז, בעקבות מלחמת מבצע קדש, אלי גורש ממצרים, הגיע ארצה ועבר להתגורר בעיר בת ים. לימים נישא לנדיה ונולדו להם שלושה ילדים. לפרנסתו שימש כמתרגם עיתונות ערבית באגף המודיעין של צה”ל ולאחר מכן עסק בהנהלת חשבונות.
גיוסו והכשרתו כלוחם
בהיותו במצרים בגפו, פנה אליו ידידו שמואל עזאר וביקשו לסייע לו ולחבריו אשר גויסו בידי יחידה 131 של המודיעין הצבאי בצה”ל. אלי הסכים לשכור בעבורם דירה אשר שימשה אותם בפעילותם, אך נמנע מכל קשר אחר עמם.
בשנת תשי”ז, מיד עם הגעתו ארצה זומן אלי לריאיון אצל קצין הגיוס של יחידה 188 באמ”ן (אגף המודיעין של צה”ל) יחידה 188 הופקדה על גיוס לוחמים בארצות ערב, על הכשרתם והפעלתם למטרות איסוף מודיעין ומשימות מיוחדות.
בשנת תש”כ, לאחר שנמצא מתאים לגיוס החלה הכשרתו במערך ההדרכה של יחידה 188. אלי היה אז נשוי טרי ובעת ההדרכה נולדה בתו הבכורה– סופי. הוא המשיך בהכשרתו בנושאים שונים בפעילות חשאית, עם זהות שאולה בדמות ערבי, וסיים אותה בסוף אותה שנה.
בחורף תשכ”א נשלח אלי לארגנטינה כדי לבסס בה את סיפור חייו החדש כערבי ארגנטיני ממוצא סורי, בשם כמאל אמין ת’אבת, ולהשיג זהות חדשה ותעודות חדשות בהתאם. אלי למד תחילה כל מה שהיה יכול ללמוד על ארגנטינה, וכן את השפה הספרדית. הוא מצא עבודה ולאחר שקיבל את מסמכיו הארגנטיניים, החל להתערות בקהילה הערבית המקומית והיה לאחד מחבריה. בכך סיים אלי בהצלחה רבה את פרק גיוסו, הכשרתו כלוחם ובניית זהותו החדשה.
בסוף אותה שנה הוא נשלח לאירופה כדי לבנות לעצמו זהות עסקית כנציגה של חברה בלגית בשם “רפימקס” לייצוא וייבוא, אשר שולחת אותו מטעמה לסוריה.
עתה הוא היה ערוך ומוכן להישלח לסוריה כלוחם מטעם יחידה 188 באמ”ן.
פעילותו בסוריה
בחודש טבת תשכ”ב נכנס אלי כהן בפעם הראשונה לסוריה והתמקם בדמשק. משימתו העיקרית – התרעה על מלחמה באמצעות איסוף מודיעין ממקורות שונים על הנעשה בסוריה ובצבאה.
בדמשק שכר אלי כהן, על פי ההנחיות שקיבל, דירה שצופה אל המטכ”ל הסורי. זאת כדי לאפשר לו, בין היתר, להבחין במו עיניו בפעילות חריגה ולדווח עליה בזמן אמת.
הוא ביסס את דמותו כאיש עסקים מצליח, לאומן סורי ואדם נדיב מאוד: נדיב במתנות לאנשים אשר הוא חפץ בקשרים עמם, נדיב בתרומות לקופות המפלגות השונות וכן לצדקה. כך, בשילוב אישיותו הכובשת וכישרונו המיוחד בקשירת קשרים, הוא הצליח בזמן קצר מאוד להתחבר לקבוצה של אנשי מפתח במערכת הצבאית והפוליטית בסוריה. ידידיו אלה של כמאל אמין ת’אבת בטחו בו, ובלי לדעת מיהו באמת חברם החדש, שוחחו בנוכחותו על נושאים צבאיים ומדיניים, לקחו אותו לסיורים ולביקורים ברחבי סוריה וחיברו בינו ובין אישים אחרים; כל אלה תרמו לו מידע רב וחיוני אשר עניין את קהילת המודיעין בארץ.
מגוון הידיעות שהעביר אלי כהן למטה היה רחב מאוד והוא כלל בין היתר מידע על תנועות הצבא וחיל האוויר הסורי, מינויי מפקדים, קבלת נשק ואמצעי לחימה חדשים, וכן מידע על יציבות המשטר והלכי הרוח בסוריה.
בחודש כסלו תשכ”ב ביקש אחד מידידיו של אלי – מי שהיה תת שר לענייני הסברה בסוריה – שיתראיין ברדיו דמשק על חייו ועל חיי הפליטים הסורים החיים בארגנטינה. אלי נענה לבקשה ואכן התראיין ברדיו דמשק ודיבר בערבית במבטא סורי מושלם, מה שמלמד אותנו על כישרונו הרב, הן בקליטת שפות והן בחיים בזהות שאולה ומסוכנת, ובלחץ תמידי.
בשנת תשכ”ד העביר מידע חשוב על אודות הפעילות הסורית להטיית מקורות הירדן, דבר שאפשר לישראל לסכל את המהלך הסורי. באותן השנים שבהן פעל אלי הוא היה האוזניים והעיניים של מדינת ישראל בעורפה ובעומקה של סוריה.
את המידע שאסף היה אלי כהן מעביר באמצעות משדר שסופק לו, ושאותו הסליק בפריטים תמימים, שניתנו לו למטרה זו. השדרים ששיגר וקלט מהמטה בארץ היו מוצפנים ושודרו במועד שנקבע עמו מראש. כמו כן השתמש אלי בכס”מ (כתב סתרים – שימוש בדיו סמויה), הוא נהג לכתוב מכתבים תמימים לחברת “רפימקס” והיה משלב בהם מידע שאותו הוסיף בדיו הסמויה. ברשותו של אלי הייתה גם מצלמה והוא נהג לצלם בתמימות אתרים חשובים בעת טיולים שערך עם חבריו הסורים.
לכידתו
ב-3 השנים שבהן פעל אלי כהן הוא ביצע 5 גיחות לסוריה. שלוש הגיחות הראשונות נעשו במסגרת יחידה 188 באמ”ן. יחידה זו הועברה בשנת תשכ”ג ל”מוסד“, על המטה שלה ועל לוחמיה, והמשיכה לפעול במקומה החדש בהתאם למתכונתה הישנה. וכך את שתי גיחותיו האחרונות עשה אלי כבר במסגרת המוסד. ארבעת הגיחות הראשונות נמשכו כחצי שנה כל אחת, וגיחתו החמישית הייתה האחרונה, עד הסוף המר.
לקראת החגים של חודש תשרי תשכ”ה הגיע אלי ארצה. בביתו חיכו לו בנותיו: סופי ועירית ונדיה אשתו. חופשתו הוארכה כדי שיוכל להימצא בלידת בנו ולשהות במחיצתו כמה ימים.
בחודש כסלו תשכ”ה שב אלי כהן לדמשק וכעבור מספר שבועות הגיע ארצה מברק מהמודיעין הסורי המודיע כי אלי כהן נתפס ומוחזק על ידם.
ע”פ הידוע, בחודש טבת, מספר שבועות לאחר חזרתו של כהן לדמשק, הגיע לנמל לטקיה, (עיר הנמל העיקרית של סוריה) מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, אשר נועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. ביום שבו נערכה ההחלפה הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי לעשרים וארבע שעות, לשם ביצוע ההחלפה ובדיקת יעילותו של הציוד החדיש. אלי כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו למפעיליו במשך אותם עשרים וארבע השעות, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו. כאשר כוחות הצבא פרצו אל ביתו, אלי כהן נתפס כאשר הוא משדר לישראל, ולא גילה כל התנגדות למעצר.
המברק הגיע בתדר ובשעה שבהם נהג אלי לשדר. המסר הועבר בערבית ובאותיות לטיניות. היה ברור כי כהן נמצא בידי הסורים, והחל מאמץ קדחתני חובק עולם בניסיון לשחררו.
המשפט
כהן עונה קשות במהלך חקירתו במשך ארבעה שבועות, וע”פ הידוע אף נחקר בידי נשיא סוריה דאז באופן אישי.
בחודש אדר תשכ”ה נפתח משפטו בבניין של המטה הכללי הסורי ונערך בדלתיים סגורות. אף פרקליט או עיתונאי לא הורשה להשתתף בישיבת בית המשפט. במהלך המשפט,הטיח השופט באלי כהן ובסייעניו שעזרו לו במשימתו בנעימה של בוז “אתם הבוגדים” אלי כהן השיב בקול רם וצלול: “אני לא בוגד אני שליח.“ היה זה משפט נטול צדק ומגמתי מראשיתו. לא ניתנה לכהן זכות להגנה משפטית ולא זכות לערער על גזר דין המוות שקיבל בתום עשרת ימי המשפט.
מדינת ישראל עשתה מאמצים אדירים לשחררו במישורים המשפטיים, המדיניים ואף מבצעיים. נשכרו עורכי דין מהשורה הראשונה ונעשה כל ניסיון לגרום לכך שאלי כהן יזכה למשפט הוגן ולהגנה משפטית נאותה, אך הסורים דחו ניסיונות אלו על הסף. עורכי הדין שנשכרו בעבורו אפילו לא הורשו לראותו. ישראל ניסתה להסדיר עסקת חליפין תמורת שבויים שנמצאו בידיה, ואף הציעה תשלום כופר של 5 מיליון דולר (סכום עתק בימים ההם). היא גם פנתה לגורמים בינלאומיים רבים ומגוונים כדי שינסו לשכנע את הסורים לשחרר את אלי כהן או למצער להימנע מהוצאתו להורג. נערכה רשימה של אישים מהעולם שאליהם היה אפשר לפנות ולבקש סיוע על רקע הומניטארי, בהם אנשי רוח ואנשי דת (אפילו לאפיפיור פנתה המדינה), נשיאי מדינות, גורמים דיפלומטיים מגוונים ועוד, אך מאומה לא הועיל כדי לבטל את רוע הגזירה.
הסוף
כחמשה חודשים לאחר לכידתו, בט”ז באייר בשעה 02:00 לפנות בוקר הוצא מתאו שבקומה השלישית של הכלא הצבאי של דמשק, לאחר שהוער בפתאומיות, כשהוא מובל בשיירה צבאית, תחת שמירה כבדה, לתחנת משטרה בכיכר אל-מרג’ה במרכז העיר. למקום הובהלו קצינים רבים, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר ביותר שנלכד בסוריה.
הסורים עשו למענו שתי מחוות אנושיות ייחודיות: הרב הראשי של יהדות סוריה – הרב נסים אינדיבו כהן – הובא אליו כדי שיתפלל אתו תפילה אחרונה של צידוק הדין; וניתנה לו הרשות, לבקשתו, לכתוב מכתב אחרון למשפחתו.
המכתב נכתב בצרפתית והוא למעשה צוואתו האחרונה, שבה ביקש אלי ממשפחתו להתפלל לעילוי נשמתו ונשמת אביו, וכן לשמור על יחסים טובים בין בני המשפחה. במכתבו עודד אלי את נדיה להינשא בשנית כדי שילדיהם לא יגדלו ללא אב.
לאחר שאמר “קדיש” לעילוי נשמת אביו, ביקש אלי כהן מהרב אנדובו שיספר לבני משפחתו כי מילא חובתו עד תום ונשאר נאמן לעמו ולארצו עד הרגע האחרון. בשעה 03:00 לפנות בוקר, כגנבים בלילה, הוציאו הסורים את אלי כהן אל הכיכר והעלו אותו לגרדום. על גופו הוצמד דף ועליו גזר דינו. גופתו הושארה תלויה משך 7 שעות, כדי להציגה בפני הקהל הרב שהובא לחזות באופן שבו נעשה “צדק” בסוריה.
אחרית דבר
נסיבות תפיסתו של אלי כהן לא התבררו עד היום, 48 שנה לאחר שנתפס. ההנחה הרווחת, אשר לא אומתה מעולם, היא כי הסורים הצליחו לאַכֵּן את המשדר שלו.
מקום קבורתו של אלי כהן לא נודע עד היום, ולמרות פניות אין-ספור של מדינת ישראל ושל משפחתו מסרבים הסורים להחזיר את עצמותיו לקבורה בישראל עד עצם היום הזה.
ייתכן כי אחת הסיבות שבעטיין אין סוריה מוכנה להחזיר את גופתו של אלי כהן למדינת ישראל, היא תחושת ההשפלה הצורבת אותה חשו כתוצאה מגילוי מרגל יהודי בתוככי הצמרת הסורית. דומה שלא ניתן לתאר אחרת את התחושה שחוו הסורים על בשרם כתוצאה מחשיפת מרגל יהודי בקרבם, אדם שהיה בן בית בקרב חוגי השלטון והציבור הסוריים.
בשנת תשס”ג התראיין מונזיר אל-מאוסילי ראש לשכת נשיא סוריה לשעבר, בנושא פרשת אלי כהן. בראיון העיד אל-מואסילי כי מקום קבורתו של כהן ידוע למתי מעט וכי על המקום מוצבת שמירה קפדנית.
מכתב אלמנתו של אלי כהן הי”ד לנשיא סוריה
בשנת תשס”ד, נדיה כהן, אלמנתו של המרגל הישראלי אלי כהן, כתבה מכתב פומבי לנשיא סוריה בשאר אסד. נדיה כהן קראה לנשיא הסורי להתיר להעלות ארצה את עצמותיו של בעלה, כצעד בונה אמון בין ישראל לבין סוריה. מיותר לומר שהמכתב לא נענה עד עצם היום הזה. לפניכם תוכנו המתורגם של המכתב.
לנשיא סוריה, בשאר אסד
אני מבקשת ממך לשים סוף לייסורים שלי. שנים בלי בעל, שנים בלי אב לילדי, בלי אב שינחה את הדרך. אנחנו פשוט רוצים לקבל את אלי בחזרה.
מזה שנים שאנחנו נלחמים בכל דרך שהיא. גם לפני המגעים האחרונים עליהם מדובר בתקשורת, היינו שם וקראנו לך לעשות את הצעד.
אביך, הנשיא חאפז אסד, אמר לפני מספר שנים דבר שקודמיו לא רצו לשמוע. הוא אמר שבבוא הזמן הוא יחזיר לנו את עצמותיו של אלי. עכשיו זה הזמן. צריך לעשות את זה עכשיו ומהר. לא כחלק ממשא ומתן של “מה אני אקבל ומה אני אפסיד”, אלא כצעד הומניטרי לטובת הילדים שלי.
אלי נענש מספיק. אנחנו נענשנו מספיק. זה שנים שאנו מחולקים בנפשנו – אנחנו כאן, ואנחנו שם בסוריה.
אם רק תדע מה תעשה החזרת עצמותיו של אלי לילדים שלי. לילדים שלא הכירו את המושג אבא. לאלי, שלא זכה לגדל את המשפחה שהקים. אני אפילו לא יודעת אם נוכל לבכות על קברו של אלי ביחד. כל אחד מאיתנו, יבכה לבדו.
העם בישראל חם ותומך, מלווה אותנו לאורך השנים ומעריך מאוד את אלי. זה הזמן להראות שיש לך את היכולת לעשות את אותו הצעד לבניית האמון. מה שעברנו זה מעבר למה שבן אדם אנושי צריך לעבור.
שים לזה סוף. העונש נגמר. שחרר אותו בבקשה. השב את אלי הביתה.