/
/
2,711 מלחמות וניצחונות

2,711 מלחמות וניצחונות

ח׳ בשבט ה׳תש״פ
00:35

הג”ר צבי חלמיש מגיד שיעור הדף היומי, בית הכנסת ‘ברדיטשוב’

“מאה דף בשעה?! גאונות!” – שאג המהר”ם שפירא מלובלין בעודו ניצב מול החברותא – צמד בחורים צעירים בני 14, בהיכל ישיבתו.

העֶלֶם הצעיר מחליף צבעים, מגמגם ולוחש לעבר הראש ישיבה: “רבי, דף אחד ותו לא!” וראש הישיבה אינו שומע. ושוב הוא חוזר וקורא בקול: “מאה דפי גמרא בשעה אחת, חידוש בעִילוּאִישְׁקַייט”. גאון עצום, היתכן?! – – –  

***

הכל התחיל בעיירה מרוחקת על גבול סלובקיה. שני ילדים בתלמוד תורה למדו בצוותא חדא כבר מכיתה א’. לומדים בשקיקה, חברים בלב ונפש, האחד הוא בנו של גביר העיירה, ואילו השני הוא בנו של זלמן שואב המים. למרות השוני הבולט ביניהם וההבדל התהומי במעמדם של שתי המשפחות – ילד תפנוקים לצד בן עניים משננים יחדיו את החומר הנלמד. מוחם שקוע ללא כל הבדל בהוויות אביי ורבא, באהבה ובמסירות האחד כלפי רעהו עד אין קץ.

הידידות בין השניים הייתה לשם דבר בעיני כל העיירה. לא בכדי דבק בהם הכינוי “הצדיקים הקטנים”. יום רודף יום, ויגדלו הנערים. שניהם חוגגים בר מצווה, כל אחד לפי האפשרויות במשפחתו. הם עומדים כבר לסיים את השנה האחרונה בתלמוד התורה. שני הילדים מחוננים, מתמידים, מתאימים הם וראויים לעלות לישיבתו הגדולה של המהר”ם שפירא מלובלין.

בנו של הגביר אכן נרשם והתקבל, ואף סודר ושובץ בישיבה, ואביו לא חסך בשכר הלימוד הגבוה כדי שבנו יוכל לשקוד על התורה ועל העבודה. ואילו בנו של ר’ זלמן ידע שאין באפשרות אביו לעמוד בסדרי התשלומים הגבוהים שדורשים בהנהלת הישיבה המפוארת ביותר באירופה דאז. על אף שבתוך תוכו ידע שהשנים אשר למד בת”ת היו לאביו שנים של קושי ועול, וכילד בוגר ואחראי ידע שהאפשרות להמשיך כדוגמת חברו ולהגות בתורה יומם ולילה בישיבה כמו ‘חכמי לובלין’ – אלו הרהורים שהוא יכול להתענג עליהם שלא בהקיץ. משמים נגזר עליו אחרת, ריחיים על צווארו לתת כתף ושכם לאביו במלחמת הקיום.

החברותא, בנו של הגביר, לא אמר נואש. בטוב טעם הסביר לאביו שמוכרח הוא את החברותא להמשך דרכו בישיבה. “אני חייב אותו! אני לא אוכל להסתדר בלעדיו. בישיבה הזו, עם הבחורים המבוגרים והגאונים – אני זקוק לאחד לפחות שגדל איתי ביחד ואני מרגיש קרוב אליו, חברותא שתמשיך ללוות אותי בלימודיי בישיבה”.

האבא הבין, ואף סבר וקיבל – לממן גם את שכר הלימוד עבור בנו של ר’ זלמן.

ההתלבטות בליבו הצעיר של הילד המסור, שכל כך רצה לעזור למשפחתו, להושיט כתף ולשאת בעול פרנסת המשפחה – נמשכה ימים אחדים בלבד. לבסוף קיים הנער הצעיר את מאמר חז”ל: “הווה גולה למקום תורה”, ובלב כבד נפרד ממשפחתו האוהבת ונסע ביחד עם חברו להגות בתורה.

***

ראש הישיבה, מהר”ם שפירא, היה מסתובב בין השולחנות, תומך ומגבה, שואל ומשיב, מרומם ומעודד את בני טיפוחיו צעירי הצאן.

וברגע אחד נעמד רבי מאיר שפירא ליד “הצדיקים הקטנים”, בני ה-14, שזה עתה מצאו את מקומם בפינת היכל בית המדרש, פנה אליהם בנימה של חיבה, ואמר להם: “חלפה שעה מתחילת הסדר. מה הספיקו הצדיקים ללמוד”? משיב בן הגביר: “דף גמרא”, ואז שואג הראש ישיבה בהיכל: “100 דפי גמרא?! גאונות!!!”

מנסה העֶלֶם הרך לתקן בעדינות את ראש הישיבה ואומר לו: “לא מאה, דף אחד”. ואז המהר”ם, כמי שאינו שומע מכריז בקול:” 100 דף?! עדיין לא היה לזה אח ורע בעולם הישיבות כולו”.

בן הגביר מסמיק, ומנסה כוחו בשנית: “רבי! שחלילה לא יהיה גניבת דעת. למדנו בסך הכל דף אחד לשעה”. אז פונה אליו מהר”ם שפירא ואומר לו: “יקירי! אתה למדת דף אחד, אבל החברותא שלך הספיק בזמן הזה ללמוד 100 דף גמרא, שהרי אמרו חז”ל: ‘יפה אחד בצער ממאה שלא בצער” – – –

***

כשהמוח תפוס בטרדות, כשהלב עסוק ולא נמשך לעסק התורה, כאשר אני מבין ויש לי את כל הסיבות הנכונות להישאר בבית רק היום במקום ללכת לשיעור, או כשאני כבר בשיעור – לְפַנוֹת את ליבי ולהילחם כדי לצלול בים התלמוד, הדבר דורש מסירות נפש!

זה שווה אצל בורא עולם פי 100 מכל דף אחר שנחמד בריכוז ובחשק בכל מקום שהוא.

אנשים מצטרפים למסגרת לימוד דף היומי, מצפים להבין ולזכור, להרגיש ולהתחבר.

פגשתי פעם יהודי ישיש שזכה לסיים כבר חמש פעמים את הש”ס במסגרת הדף היומי. הוא אמר לי: “תגיד לכולם ששבע השנים הראשונות הן סך הכל כדי שאתה והעולם שסביבך יזהו להיכן אתה שייך בזמן המיוחד הזה של שעת הלימוד. עליות, ירידות, יום כן – יום לא. רק במחזור השני יש סיכוי שגם אתה, במוחך ובליבך, תוכל להתחבר”.

אנשים נוטים לבקש שלמות. העולם אומר שכל אחד שיוצא למעגל העסקים מדמיין שיצליח ויהיה “רוטשילד”, כל בחור שנכנס לעולם הישיבות מדמיין שיגדל רבי עקיבא אייגר, ולמעשה היה רוטשילד אחד ולהבדיל רבי עקיבא איגר אחד. אבל כולם עובדים, כי ההכרח לא יגונה, אז גם אם עובד לצד משכורת של שכיר – השלמתי עם אילוצי החיים.

בדיוק כך בפרנסת הנפש. כולנו היינו חפצים ללמוד חברותא ביסודיות ובקביעות, כדוגמת שנות השובע בישיבות. אבל לא נשכח שכל יום שחולף זה הפסד לחיי נצח.

“ולא עליך המלאכה לגמור אבל אי אתה בן חורין להיבטל הימנה”: גם אם לא צלחת באופן קבוע ומצאת עצמך לסרוגין משתתף בשיעורים-  העקשנות וההתמדה למרות חוסר הסיפוק הם שווים פי 100!!! ויבוא יום שהם יקנו לך פי מיליון.

בהצלחה לוותיקים ולמצטרפים!

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות