בס”ד
@משה יאיר וינשטוק
@סיפור לחול המועד
#אנה מפניך אברח
הלילה ירד, חשוך וקריר, אורות הניאון של שלט חוצות מרצד הבהיקו על פניו החיוורות, וחולצתו הייתה לחה. האם זו היא שכבת טל, או שמא דמעות שזלגו במורד פניו, זאת לא ידע, רגליו שהתנודדו באוויר, משתלשלות מספסל רחוב מזדמן רעדו, ותחושה בלתי מוכרת לפתה אותו בעוז, כובשת נתחים בליבו ההולם בעוז.
***
מאז שזוכר זאבי את עצמו, חי הוא בצל הימים ה’הם’. הוא אמנם לא היה חי בהם, ועם זאת, חי אותם כמעט בכל רובד אפשרי. בן יחיד הוא היה להוריו, בן יחיד שבא לפצות על המשפחות משני הצדדים שנעקדו על קידוש השם, אולי על כל ששת מיליון הקדושים שנטבחו ונשרפו, כך העידו פניו חרושות הקמטים של אבא ועיניה הדואגות של אימא. אוכל לא היה חסר בבית, כל ארוחה הייתה מעין טקס, אבא היה יושב רכון לעברו, שעה שאימא תוחבת בכפית את המזון הטרי והריחני, אל תוך פיו ש’זאביל’ה שלה לא יהיה רעב חלילה, ה’ ישמור ויציל’, שלא יהיה רעב, שהרי אפשר למות ברעב.
למות ברעב…
כמו זבובים נפלו חלל לידם יקיריהם מזי רעב ונפוחי כפן. במקום בו היה המוות מוחשי יותר מהחיים כל פירור לחם היה אוצר, וקליפת תפוח אדמה לא סולאה בפז, הם שהבדילו בין החיים לבין המוות. אפשר אפוא להבין, מדוע החליטו הן אבא והן אימא, כי זאביק’ה שלהם לא יהיה רעב לעולם, ויהי מה, ובשל כך, הפכה כל ארוחה לאירוע של ממש.
אלא שגם האוכל אינו חזות הכול, הן בבוכנוולד מתו רבבות ממגיפת הטיפוס, ומניין להם לאבא ולאימא, שחלילה לא נדבק בנם מחמל נפשם במחלה הנוראית? לא פעם התעורר זאבי באמצע הלילה, כשראשו של אבא מונח על חזהו, רק לבדוק שהוא אכן נושם, שהוא חי…
אבל זאבי עצמו לא היה “שם” – במחנות, הוא חי כאן, בארץ ישראל, ובעוד חבריו משתובבים היו בחוצות, מטפסים על עצים, בונים עגלות מאולתרות ומתנחלים ב”מחנה” (מלעיל) מעשה ידיהם, זאבי לא יכול היה להשתתף בכל אלו, כי אולי הוא ייפצע, אולי יידרס חלילה, אולי אינשי דלא מעלי יחטפו אותו. אבא הטוב הסכים ללכת יחד אתו לבנות מחנה, הא נאות גם ללוות אותו ולצפות בו משחק עם החברים. זאבי ויתר, די היה לו מעשה הבננה שסיפק די חומר לחבריו מושחזי הלשון, לרדת לחייו משך תקופה ארוכה.
היה זה באחד הבקרים, כשדפיקות בהולות נשמעו על דלת הכיתה. הרבי המופתע פתח את הדלת ומעבר למפתן עמדה לא אחרת מאשר – אימא, כשהיא מתנצלת עד עמקי נשמתה, ומציצה פנימה, סימנה לזאבי שלה לבוא אליה, ובעוד ידה האחת אוחזת בבננה צהבהבה, הייתה האחרת מקלפת אותה במיומנות. זאבי, שהסמיק עד לתנוכי אוזניו, ביקש שהאדמה תבלע אותו, שעה שהאימא “הסבירה” לרב’ה, כי זאביל’ה שלה, “שכח את הבננה בבית…”. זה הספיק לו, הוא העדיף להישאר בבית.
זאבי גדל ועמו גדל גם יצרו שגדול היה הימנו, ואט אט חדרה ההבנה למוחו החריף, כי יתרון גדול לו, דווקא בשל דאגתם המוגזמת של הוריו. “אין דבר שלא אוכל להשיג” אמר לחברו הטוב, שעה שהציג בפניו את …
