בס”ד
גג:
סיפור לחג הפורים // משה יאיר וינשטוק
כותרת:
שמחת פורים בהקפה
זה עתה נסתיימה לה קריאת המגילה בבית המדרש ההומה של המגיד מקוז’ניץ זי”ע, והציבור הקדוש גרר מצווה אחר מצווה, וכהרף עין ממצוות קריאת המגילה עבר למצוות משתה ושמחה. אם במצוות חג החנוכה ישנם המהדרין והמהדרין מן המהדרין, סברו בהיגיון הלמדנים שבחבורה – על מה ולמה ייגרע חלקו של חג הפורים ומצוותיו? ומה טיבו של הידור מצווה בפורים, תשאלו? התשובה עמדה לה ניצבת בדמות אוסף בקבוקי היין הססגוניים שפיארו את השולחנות בנוכחותם המשמחת.
פקקים נחלצו להם אפוא בזה אחר זה וקולות צהלה התמזגו עם קולות שקשוק כוסות ופעפוע מזיגה. קול מצהלות חסידים ממשתה נגינתם נשמע, כשזה בוכה בכי תמרורים על כתפי רעהו הממלא פיו שחוק, ההוא מהלך לאורך הקירות ופניו מתוחות כלפי מעלה אחוז בדבקות עילאית והאחר מתגולל ארצה בנהמות שמחה, הצד השווה שבכולם היה אווירת הפורים שאחזה בכול והרעידה את אמות הספים בבית המדרש.
מרגלא בפומייהו של החסידים: מדוע “זכה” המן הרשע לכינויו זה, שמוכתר בפי כול כ’רשע’? שאלו החסידים, על מה רשעותו גדולה יותר מרשעותם של שונאי ישראל הממלאים תפקידם נאמנה לאורך השנים ומאלו, עם עין הרע – לא חסר? אין זאת אלא, שזכה המן בכינויו המפוקפק בשל העובדה שעל אף שהגורל אותו ערך, העלה כי חודש אדר הוא החודש בו יתממשו גזירותיו חלילה, וביכולתו היה לקבוע את החודש כולו להשמיד להרוג ולאבד חלילה, עם זאת קבע רק יום אחד מתוכו להשמדתם.
וזאת על שום מה? אין זאת אלא שמוחו השטני של הרשע דנן, חישב חשבונו חשבן היטב, ידוע ידע כי ייתכן וכי גמולו ישוב בראשו, ויום צרתם של ישראל יהפוך להם לחג, וכאן באה רשעותו התהומית לכדי ביטוי, ליבו לא מלאו לפרגן להם לעם ישראל יותר מיום חג בודד, ולפיכך צמצם את הגזירה ליום אחד ורשעותו השטנית זו הונצחה בשמו. גמרו אומר החסידים להשיב לרשע את גמולו בראשו ממש, אם יום אחד ‘פירגן’ להם הרשע לחגוג, ינצלו אותו אפוא עד תום, וכך התמלאו להן כוסות היין שנתרוקנו באחת, מולאו שוב ושוב התרוקנו, וחוזר חלילה.
***
איש פשוט היה ראובן, בן הכפר הסמוך לקוז’ניץ. מזלו לא הרבה להאיר לו פנים, ומלבד הבלחה כאן והבלחה שם, לא הכיר כלל את אורו של המזל. הוא ידע בעיקר מחסור, הדלות הייתה אורחת קבע במשכנו העלוב והעניות הורגשה בכל פינה.
לקריאת המגילה הגיע ר’ ראובן בעגלתו המקרטעת, אל בית מדרשו של המגיד, כשארשת הדכדוך ששרתה על פניו המכורכמות ליוותה אותו גם כשנכנס להיכל בית המדרש. אולם עם תחילת קריאתה של המגילה הלכו הקמטים שבפניו והתיישרו להם, וככל שהלכה עלילת המגילה והתפתחה – הלכה חזותו ונעשתה שמחה ומאירה. עם סיום קריאת המגילה ולאחר לגימה הגונה, נכנס ר’ ראובן אל חדרו של המגיד הקדוש לברך ולהתברך מפיו ביום גדול זה, אולם משאך הופיע לפני המגיד, הישיר אליו הצדיק את מבטו הטהור ובנימת תמיהה שאל “הן אתה שכן שלי, ומדוע אפוא לא הבאת …
