קריאה חובה‼‼‼
באחת השנים התארח ביום כיפור קיבוצניק ישראלי בשם אריה אלמוג בביתו של הרב בנימין קליין, ממזכירו של הרבי מליובאוויטש.
למרות שהגדיר את עצמו כ’אפיקורס’ ו’לא מאמין’, החליט אריה לצום ולהגיע לבית הכנסת, ‘בכדי לכבד את רגשות המארחים’.
בהגיעו לתפילה ב770, עקב בקשב רב אחר כל קטעי התפילה. בהגיע החזן ל’סדר עבודה’ נדהם לקרא את תיאור רציחתם המזעזע של עשרת הרוגי מלכות.
הוא התחלחל למקרא הפסקה “להפיל גורלות צוה צפעון, ונפל הגורל על רבי שמעון. לשפוך דמו מהר כשור פר, וכשנחתך ראשו נטלו, וצרח עליו בקול מר כשופר: אי הלשון הממהרת להורות אמרי שפר, ועתה לוחכת את העפר. . להפשיט עורו מעל פניו שאלה מאתו, ולא עכב דבר זה לעשותו. וכשהגיע למקום תפילין צרח בקול מר ליוצר נשמתו”
אולם את ההלם האמיתי קיבל מר אלמוג הקיבוצניק בפסקה הבאה, “שרפי מעלה צעקו במרה: זו תורה וזו שכרה?? . . אויב מנאץ שמך הגדול והנורא!! מחרף ומגדף על דברי תורה!!..
ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפך את העולם למים! לתהו ובהו אשית הדומים! גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומים!”
מיודענו הישראלי שלא חונך לקבל כל מה שכתוב בספרים, לשתוק ולהאמין – סירב לעבור לסדר היום ודרש לקבל הסבר לתשובה -השרירות כלשונו – של בורא עולם. “מה קרה; עד שיש איזה גבר שלא מפחד לשאול שאלות, במקום לקבל תשובה הוא מקבל צעקות, “עוד מילה אחת ואני מחריב את כולכם!”?!
לחסידים שסביבו לא היו תשובות, אולם הם הפנו אותו לחסיד מבוגר ופיקח שלבטח ישיב לו תשובה הגונה. היה זה ר’ זושא וילימובסקי (‘הפרטיזן”) ובפיו סיפור;
*
היה היה פעם מלך עשיר שהתכונן לחתונת בתו יחידתו, אותה החליט לערוך בשיא הפאר וההדר. מיטב המאכלים בכלים מיוחדים, נגנים וזמרים ידוענים בשלל הסגנונות וכו’ וכו’.
פסגת השקעתו הייתה תפירת חליפה משובחת מאריג יוקרתי המשובץ בפתיתי יהלומים ונמכר לפי סנטימטרים רבועים כאשר למלאכת התפירה הוזמן חייט יהודי מדופלם ואמין.
הכמרים שסבבו את המלך ותיעבו את היהודי ויחסו של המלך אליו, עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב.
הם הבהירו למלך שהפקדת אריג יוקרתי שכזה ביד היהודי כמוהו כהפקרת הכסף בראש חוצות. והמליצו למלך להבהיר לחייט היהודי, שבאם יתברר בסופה של מלאכת התפירה, שנטל, ולו פיסה קטנטנה מהאריג, ייחרץ דיו למוות ותשלל ממנו האפשרות להתנצל, להתחרט או אפילו להסביר או להצדיק את עצמו.
לאחר מחשבה, החליט החייט לקחת על עצמו את המלאכה ושב עם הבד לביתו, מותיר אחריו את הכמרים מחוייכים.
עם תום העבודה המפרכת, הגיע החייט אל ארמון המלך כשבידו חליפה יפהפיה.
המלך התפעל מאד מהעבודה ודרש לקבל גם את יתרת הבד. להפעתו השיב החייט שלא נותרה ולו פיסה קטנה!
הכמרים שציפו לרגע זה, נשבעו בכל ה”קדושים” שהיהודי מעל באמון המלך, והמלך גזר את דינו למוות, על פי התנאים שסוכמו.
היהודי לא בכה ולא התחנן על נפשו, אולם כמנהג הנידונים למוות, ביקש …
