#גזירה היא מלפניי // דבר המערכת
היה היה פעם מלך עשיר שהתכונן לחתונת בתו יחידתו. את החתונה החליט לערוך בשיא הפאר וההדר. מיטב המאכלים, כלים מיוחדים, נגנים וזמרים ידוענים בשלל הסגנונות, אף פרט לא חסר.
פסגת השקעתו של המלך – הייתה תפירת חליפה משובחת, מאריג יוקרתי שהיה משובץ בפתיתי יהלומים. אריג שנמכר לפי סנטימטרים רבועים. למלאכת התפירה הוזמן חייט יהודי מדופלם ואמין.
הכמרים שסבבו את המלך, תיעבו את היהודי. הם לא יכלו לשאת את יחסו של המלך אל החייט היהודי. עכשיו, הייתה להם הזדמנות לממש את תיעובם. הם עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב.
הכמרים הבהירו למלך שהפקדת אריג יוקרתי שכזה ביד חייט יהודי – כמוהו כהפקרת הכסף בראש חוצות. אי אפשר לסמוך על אמינותו. לכן, הם המליצו למלך כי יבהיר לחייט היהודי, שבאם יתברר בסופה של מלאכת התפירה כי הוא נטל ולו פיסה קטנטנה מהאריג – דינו ייחרץ למוות ותישלל ממנו האפשרות להתנצל, להתחרט או אפילו להסביר או להצדיק את עצמו. אחת דתו.
לאחר מחשבה, החליט החייט לקחת על עצמו את המלאכה ושב עם הבד לביתו, מותיר אחריו את הכמרים מחויכים, ממתינים לרגע שאליו ייחלו.
עם תום העבודה המפרכת, הגיע החייט אל ארמון המלך כשבידו חליפה יפהפייה.
המלך התפעל מאד מהעבודה ודרש לקבל גם את יתרת הבד. להפתעתו השיב החייט שלא נותרה ולו פיסה קטנה!
הכמרים, שציפו לרגע זה, נשבעו שהיהודי מעל באמון שנתן בו המלך, והמלך גזר את דינו למוות. בדיוק כפי שסוכם.
היהודי לא בכה ולא התחנן על נפשו, אולם כמנהג הנידונים למוות – ביקש, כבקשה אחרונה של הנידון למוות – לקבל לידו את החליפה ומספריים.
המלך רתח מזעם: “אתה רוצה להתנקם בי?”
אך מחוסר ברירה, למען לא ירונו עליו העם שהרג אדם חף מפשע – נאלץ המלך להסכים לבקשה.
להפתעת הנוכחים, החייט אחז בעדינות בבגד והחל באיטיות לפרום את התפרים.
אט אט שבה החליפה הנהדרת לצורתה המקורית, כשלתדהמת המלך והכמרים התברר שבמלאכת מחשבת אומנותית של גזירות, קפלים וגיהוצים, אכן השתמש החייט בכל יריעת הבד. כולו. אכן, לא נותרה פיסה מיותרת.
או אז נשא היהודי הפיקח את עיניו אל המלך ואמר:
“מלכי היקר! לצערי הרב, לא הותרת לי ברירה אחרת, ובכדי להוכיח את חפותי – נאלצתי לפרום את הבגד. כעת אתה מאמין לי, אבל החליפה איננה!”
@@@
את הסיפור הזה סיפר חסיד בשם ר’ זושא וילימובסקי ז”ל לקיבוצניק ישראלי שמצא עצמו נקלע לבית הכנסת ביום הכיפורים והאזין ל’סדר העבודה’. כשאמרו המתפללים את תיאור רציחתם המזעזע של עשרת הרוגי מלכות – הוא התחלחל למקרא הפסקה: “להפיל גורלות ציווה צפעון, ונפל הגורל על רבי שמעון. לשפוך דמו מהר כשור פר”…
אולם את ההלם האמיתי קיבל הקיבוצניק בפסקה הבאה, “שרפי מעלה צעקו במרה: זו תורה וזו שכרה? אויב מנאץ שמך הגדול והנורא, מחרף ומגדף על דברי תורה. ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר – אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומיים. ג…
