בס”ד
אור ולא חושך
מיד ראו עליהם שהם לא מהאזור, וכנראה גם לא מהעיר. הם נראו שונים והתנהגותם הוכיחה עליהם כי הם אכן, לעת עתה, שונים מהסובבים אותם.
הם הסתובבו, כחמישה עשר אנשים, בינות לבניינים בשכונה, במה שנקרא ‘סיור חנוכיות’, בליווי ‘מדריך טיולים’, שעמד להסביר להם, בסגנונו, בשפתם, על חג החנוכה, על ניצחון המכבים, ועל הנס הגדול, איך פח שמן קטן דלק ודלק, הספיק לשמונה ימים שלמים.
וכך, בין הסבר להסבר, הם הלכו עוד והסתכלו, הביטו בחלונות הבתים, הבלוקים והבניינים, ספרו את החנוכיות, והביטו בנרות, אולי גם חיכו לשמוע מה יש לנרות לומר להם, כאותה מסורת חסידית עתיקת יומין, אולי..
יחד עם עוד רבים מבני עירנו שבתתי בשבת האחרונה, ‘שבת חנוכה’, בירושלים, עיר הקודש והמקדש. הגשם כמעט ולא הפסיק לרדת מתחילת השבת ועד סופה, והעיר כולה נשטפה בגשמי הברכה ואכלסה את המוני העם שבאו אליה מכל קצוות הארץ.
בליל שבת, בעת שהלכתי למקום אכסנייתי, ראיתי אותם, את קבוצת התיירים הזאת, באחד מרחובות השכונה היהודית הנוסטלגית ‘מאה שערים’. גם הגשם לא הרתיע אותם מלצאת ולסייר, לטייל בסמטאות העיר הוותיקים. כשקר בחוץ, מחפשים איך להתחמם בפנים, איך לחמם את הנשמה. הנרות – עושות את זה.
חשבתי עליהם, התבוננתי בהם, וניסיתי להבין אותם. את מעשיהם. הם, שעדיין לא שומרים תורה ומצוות, מבינים כי אם ברצונם לחוות את חווית חג החנוכה כהלכתה, צריכים הם לנדוד מבתיהם, ולבוא לשכונה שכל כך לא מתאפיינת במאפייני שכונות המגורים שלהם, אבל הכי מתאפיינת במאפייני היהדות, התורה, המצוות, החגים וסממניהם.
הם, שחייהם ואורחות חייהם רחוקים עדיין מארחות היהדות והמסורת, שסדר יומם לא תמיד מביא אותם לנהל חיים של תורה ותפילה, גם הם מבינים כי כדי להשביע את נשמתם, להרגיש את יהדותם, לחיות – ואפילו לרגע – חיים יהודיים אמתיים, לנשום – ואולי רק כמה נשימות – חיי תורה ומצוות, אין הם יכולים להישאר בבתיהם, באזור מגוריהם. נזקקים הם לנדוד אל השכונות היהודיות הוותיקות, שם יוכלו לראות את האור הגדול של מסורת ישראל, של תורת ישראל, של עם ישראל.
חשבתי גם על הנרות. ששת הנרות שריצדו אל מול עיניהם, וגם אל מול עיני, מעשרות חנוכיות, שהונחו על אדני חלונות הבתים הרבים והצפופים שבשכונה, ובכל ירושלים. אם פה היה להם – מה היו אומרים? מה היו אומרים הנרות לאותה קבוצה שהגיעה לראות אותם בליל שבת גשומה אך מוארת, קפואה ממזג האוויר וחמה מאורם של הנרות, שלהם?
הרי כך חונכנו, לשבת ולראות את הנרות, להקשיב למה שיש להם לספר לנו, להשכילנו בינה, ללמדנו חכמה. ואם אנחנו, כנראה שגם הם. אולי אין הם יודעים זאת, אבל זאת המציאות.
נדמה כי היו מספרים על עצמם. על הלילות הכי חשוכים בהם מדליקים אותם, על הדלקתם שנעשית דווקא בלילה ולא ביום, על מקום הנחתם למטה מעשרה טפחים ולא מעל; וגם אז – זקוקים הם להאיר את החשיכה, גם את הלילות, וגם את המקומות הנמוכים. להאיר ולהוסיף אור. …
