בס”ד
“מחר יהיה האות הזה”
שעה של בוקר ביום השבת האחרון. אני צועד אל בית הכנסת, מפלס את דרכי בינות לפתקים הרבים המפוזרים ברחובה של עיר, אלה שהספיקו כבר לבוא משעת זריקתם, בדקות שלפני שבת, ועד עכשיו – לעלות למדרכה, ולא להשאיר אבן רחוב אחת נקייה לפליטה. וחושב.
חושב על הממון הרב שטמון כאן מתחת לרגליי. הכספים הרבים שהושקעו בתכנון כל מילה שתיכתב וכל עיטור שיצויר מעל או מתחת, לפני או אחרי המילים; ההוצאות הגדולות למימון אותם נערים המפיצים את הפתקים בדקות של בין השמשות, אשר ב’לימוד כף זכות’ אני מעריך שמכניסים הם שבת לפי שעון ניו יורק, הרבה אחרינו…
וגם על מי שרוצה להרוויח בדרך הפרסום הזה – אני חושב, בדרך – המבקשת מאנשי הרחוב, תושבי העיר, זקנים ונערים, טף ונשים: “אנא ממך, הרם אותי, קרא את תוכני, שמע אל מילתי, וכמובן: תבחר בי! במפלגתי!”. כמה הם, באמת, סיכוייו של ההוא לשבת בלשכה שבקומה הרביעית בבניין העירייה, מיום רביעי הקרוב, למשך חמשת השנים הקרובות; מה הם הסיכויים, כי מתוך חברי רשימת המפלגה, המסומנת באות פלונית או אלמונית, ייכנסו חבר אחד או שני חברים אל מועצת העירייה החמישית של ביתר, או אולי אפילו לא אחד, חס וחלילה.
תושבי העיר ביתר אנחנו, העיר, כמעט היחידה, אם לא היחידה, שנציגיה כולם, שומרי תורה ומצוות, #חרדים לדבר ד’, היום #כמו פעם, עושים הכול #בהוראתם של צדיקי וגדולי הדור, #ממשיכים את מהפכת היהדות מאז ולעולם, #מרימים את הראש בגאווה יהודית אמתית, #מניפים בזכות ובחסד #את דגל התורה והחסידות, #בוחרים תמיד בטוב ו#בחיים, ו#מקדמים את ביתר שתהיה טובה יותר ברוחניות כבגשמיות, #אנשים שעובדים בשבילנו, #למען התושבים – למעננו כולנו.
ביתר – אין עוד עיר כזו…
ובעיר כזו, עם נציגים כאלה, הרצון האמתי, היהודי, הפנימי, של כל אחד ואחד מאתנו הוא (או צריך להיות) כי כל אחד שיצליח, ובגדול. ואם הייתה אפשרות כי בעיר אחת, בת כעשרים וחמש אלף בעלי זכות הצבעה – יכהנו ארבעה ראשי עיר, ושמונים ושלוש חברי מועצה (פירוט מלא, בגיליון הקודם עמוד 30) – היינו כולנו שמחים. למה לא?!
אולם, מידת האמת זקוקה גם לפעמים לצניחה כואבת אל קרקע המציאות. והמציאות היא כי בעוד יומיים יכהן אך ורק ראש עיר אחד לביתר, ולא יותר משבע עשרה נציגי ציבור שיזכו לתואר הנכסף (‘נכסף’ לכל הפחות על ידי שישים ושש הנותרים..) של “חבר מועצת העיר ביתר”. וכל ‘בן שבע עשרה לבחירות’ יודע כי והיה ובמעטפתו, הצהובה או הלבנה, ימצאו יותר מפתק אחד – אף לא לקול אחד ייחשב הדבר. אם כן – מה נעשה?
מחר, ביום שלישי, שנכפל בו ‘כי טוב’, נלך כולנו, אנחנו ומשפחתנו, ונקיים את ‘מצוות היום’ בשמחה. נמלא את חובתנו העירונית, בבחירת מי שנחפוץ בו להנהגת העיר מעתה ואילך, בבחירת אלה שיעזרו לנו בשנים הקרובות בכל דבר ועניין, ובתקווה גדולה כי הכול יהיה על הצד הטוב ביותר.
וכשנבחר את הפתק הצהוב או הלבן, כשנחשוב “בפעם האחרונה והכי אחרונה” את …
