בס”ד
אותיות כתובות בדמע
דוד זלץ / יו”ר דגל התורה וידיד המשפחה
השעה 23:00 עוד ‘ניחום אבלים’ הסתיים באלם ובהלם. מעונה הזמני של משפחת גינזבורג צר מהכיל את המוני המנחמים הבאים לחזק ויוצאים מחוזקים. בזמנים כאלו, כאשר הכאב החד והחותך פוגש אותנו כאן בבית. לא בכותרת תקשורתית מדממת, לא בסיפור זוועה שקרה אי שם. כאן, אצלנו. בשכונה, בבית הכנסת, בחממה הקהילתית של “בני תורה” החמה והמוגנת שלנו, ברגעים כאלו הכל נראה אחרת. הטרדות, המטלות החשובות יותר וחשובות פחות. הכל זז הצידה.
מכל פינה, מאירה אלינו הכותרת “משקמים את משפחת גינזבורג”. תרשו ליה להעיר, לא משקמים את משפחת גינזבורג. משפחת גינזבורג, ר’ ראובן ורעייתו הנפלאים לא צריכים שיקום. המשפחה היקרה והאהובה הזו חזקה ומשוקמת. משקמים את הקירות, את ארונות המטבח, גם את חדר הילדים משקמים ואף את פינת הבובות של הילדות המתוקות. אבל לא את המשפחה. הם משקמים את כולנו. משפחת גינזבורג, באבחת להבה שיקמה את האחריות והקירבה העמוקה בין איש לרעהו. מפעל אדיר ממדים הוקם בזמן קצר, של חסד, של שיפוצים, של רכישות מקיפות עבור משפחה אצילית ומיוחדת המוצאת עצמה בעיי חרבות. היא ואנחנו.
כן, אנחנו. עם ידידי היקר ר’ ראובן חלקתי כל פינה וכל צומת בביתר עירנו. חלקנו מקום בבית הכנסת. שימשנו יחד כגבאים. חבשנו יחד את ספסלי כולל ‘סורוצקין’ שם חוינו את היפות בשנותיי [אצלו הם נמשכות עד היום…] ובכל נקודות המפגש והחיכוך הללו, הכרתי איש גדול. אברך בן תורה מפואר, “אור’ישראלניק” מוקפד שכל רגע מחושב ומנוצל לסדרים ותוכניות הספק בכל חלקי התורה. נקודת השיא בעולמו של בן תורה, הוא חג התורה – שמחת תורה. ר’ ראובן – רובי חגג את שמחת תורה שחלף לפני כשבוע, חגג וספר התורה חבוק בזרועו. ספר התורה הפרטי – צביקי עליו השלום. צבי, בן יחיד בין הבנות, התחיל להבין קמעא את החג ומשמעותו, ומיד ‘נכנס לעניינים’. במשך ההקפות הארוכות, ר’ ראובן וצבי אחוזים ודבוקים זה בזה. הריקוד האחרון, החג האחרון, מתוך שמחת תורה פורצת גבולות.
“ספר תורה נשרף ואותיות פורחות באויר”. צבי, פעוט מחונן ומושקע, וכבר מכיר את רוב האותיות עוד טרם היותו ‘חלאקה’. נשרף ואותיות פורחות.
משפחה למופת, לפני ואחרי. הילדות ובתוכן אפרת ע”ה, סמל לשמחת חיים, חינוך ועדינות, חוליה של זהב בכתר קהילת בני התורה בעירינו ביתר. ידידינו היקרים והאהובים, ר’ ראובן ומשפחתו היקרה, עמכם אנחנו בצרה. קהל בני התורה בעירינו לא מניח ולא נוטש. הערבות, האחריות, האיכתפיות והקשר ימשיכו בכל עוז. כי ככה זה אנחנו. יד ביד נחזק ונתחזק איש את רעהו, ויבולע המוות לנצח. אך שמחה ואושר ימלאו את ביתכם-בתינו.




