בס”ד
שחור ולבן, זה הרי אנחנו?!
שמונה ורבע בבוקר. גבעה ב’, רחוב ברים. אוטובוס קו 3 עוצר בתחנה, עשרות ילדים יוצאים ממנו, שמחים על הגעתם המוקדמת לתלמוד תורה, ואצים רצים אל עבר מקום לימודם. רצים אמרנו. נכון. הם פורצים לכביש, עשרה ויותר ילדים, אולי (ילד) מבוגר אחד ביניהם, בודקים בחצי עין ו… חוצים!
שני מעברי חציה קיימים ברחוב ברים, בתחילתו ובסופו, אך לא באמצעיתו. בדיוק מול הכניסה לחיידר, החליטו הילדים, על דעת עצמם, להמציא מעבר חצייה חדש. הוא אינו מסומן בפסים מלבניים בצבעי שחור ולבן, הוא מסומן על ידי כפות רגליים זעירות וגדולות, קטנות וארוכות, שעוברות שם כל יום, בוקר, צהריים וערב.
העוברים, מסכנים את חייהם, חיי אחיהם, וחיי כל ילד וילד שעובר ורואה זאת. כי הרי ילד חונך למשמעת. ילד חונך להקשיב למה שאומרים לו. לציית ולעשות כמוטל. ואין מי מביננו שמורה הוראת היתר בביתו, ומנחה את ילדיו, ‘ילדים יקרים, כשאתם חוצים את הכביש, אל תחצו במעבר חציה, תעברו דווקא באמצע הכביש’…
זהו מקרה אחד, אותו חזיתי במו עיניי לפני מספר ימים. לצערי, ולצער כולנו, מקרים שכאלו חוזרים ונשנים לעשרות ולמאות, בגבעה א’ ובגבעה ב’, בתלמודי תורה ובבתי ספר, בסמינרים ובישיבות, ו-כן, גם בבתי כנסיות ובכוללים…
אם כן, מהיכן לומד הילד לעשות זאת? לסכן את עצמו, ולהפוך את הכביש כולו למעבר חציה? – ילדים גדולים שעושים זאת. והם, ממי הם לומדים? מחבריהם ש’התברמצו’ (קרי: נהיו ‘בר מצווה’), הם שכבר גדלו ונהיו לאנשים, להם ‘מותר לעבור באמצע הכביש’, הם ‘כבר גדולים’. ואותם נערים צעירים, ברי המצווה, שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, כולל את המצווה ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’, הם עצמם, ממי למדו להתנהג כך? – מהמבוגרים עצמם!
ואותם מבוגרים, כלומר: אנחנו (…) מהיכן אנו למדנו לעשות זאת? מאלה שלפנינו? יכול להיות. אך האם לא הגיע הזמן לעצור את שרשרת הדורות הזאת, שרשרת הדמים הזאת, ולהתחיל להביט קדימה, אל עבר בנינו, לכיוון הדורות שאחרינו, ולא לתלות את סירחוננו באלה שקדמו לנו?
האם נשב ונמתין לטרגדיה הבאה שתפקוד אותנו רח'”ל, וכשזו תקרה, אחר שנברר ‘מה בדיוק קרה שם?’ ו’מי זה? אולי אני מכיר אותו’, נפטיר לעצמנו ונאמר: ‘נו, צריך להתחזק בבטיחות בדרכים…’ כשאף האוזניים, אינן שומעות את שהפה מדבר?
נאמר לצרותינו: די! על אלה שבאו לנו, ועל, ובעיקר, אלה שאנו לא רוצים שיבואו לנו.
ואיך נאמר? מה נאמר? מה לא אומרים שאם נאמר – יעזור?
בשיחה עם איש חינוך ידוע, אתו מתייעצים גם הרבה מתושבי עירנו, אמר לי הלה כי לדעתו קיימת אצלנו, ציבור שומרי התורה, החרדים לדבר ד’, חסרון בהגדרה הנכונה ל’זהירות בדרכים’.
והוא מסביר את עצמו: אלמלי היינו מחנכים את ילדינו כי ‘לעבור את הכביש במעבר חצייה’ זו היא מצווה חשובה כברכת המזון ו’נעגל וואסער’; ש’לא להתפרץ לכביש’ זו היא עבירה חמורה לא פחות מלהרביץ לחבר ו’לקחת משהו בלי רשות של אימא’ – הרי כי…




