בס”ד
נעשה ונשמע אמרו כאחד
דממת מוות שררה אותו היום, ז’ בסיוון – יום שני של חג השבועות – ה’תק”ט, היום המיועד להוצאתו להורג של וולנטין פוטוצקי, או בשמו היהודי אברהם בן אברהם, גר הצדק המפורסם, בעיר וילנא. התושבים, הסתגרו בביתם, מחשש לפרעות השכנים שיותססו כתוצאה מהתנהגות הגר הצעיר שהתייחס ללעג ובקלס לאמונתם הנוצרית.
עם אור הבוקר הוצא אברהם מכלאו, כבול בכבלי ברזל וצלב עץ קשור על צווארו, בדרכו אל הכיכר המרכזית של העיר, שם הוכנה המדורה להעלותו באש, כעונש על בגידתו בעמו והסתחפותו אל העם היהודי.
בא העת והאות ניתנה. תלייני הכנסייה נטלו את אברהם ועמדו לבצע את זממם. לפות באגרופי ברזל, עשה אברהם תנועה, כאילו בקש להגיד דבר מה. רחש עבר בהמון, כלום רוצה הוא, גר הצדק, להתחרט?
זקוף קומה ניצב אברהם על המדרגה האחרונה, ידיו אסורות, פניו קורנים כלהבות. עיניו מביטים אל הקהל וקולו הרעים אל תוך הדממה: ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’ – – –
באותה שעה עמד הגאון מוילנא בבית מדרשו, סיים את קריאת התורה ונפנה למעמד ‘הזכרת נשמות’. בסיום ‘יזכור’, חשב החזן להתחיל בנעימות תפילת המוסף, אך הגאון הראה בידו כאות ש’עדיין לא’. הדממה נמשכה רגעים מספר, לפתע עלה הגאון שוב על הבימה, לקח את ספר התורה בידיו ופתח: ‘יזכור אלוקים את נשמת הקדוש והטהור אברהם בן אברהם, גר הצדק, שמסר את נפשו על קדושת השם…’
*****
מסירות נפש. זהו הקוד. הכוח המסתורי, האיתן והבלתי מפוצח של כל מי אשר בשם ‘ישראל’ יכונה. כוח זה מלווה אותנו בכל שנות קיומנו כעם, החל מאברהם אבינו, נחשון בן עמינדב, חנניה מישאל ועזריה; המשך בימי הכיבוש היווני, בתקופת גלות רומי, בשנות מסעי הצלב, בגירוש ספרד, בגזירות ת”ח ות”ט, בימי הקומוניזם, ועד לימות הזוועה במלחמת העולם השניה, כשחיית הטרף הנאצית איימה להשמיד את העם היהודי בעולם כולו, ולא רק, כי אם גם היום.
נדמה כי ‘מסירות נפש’ נמצא אך ורק במי שמוכן להישרף על קידוש השם, לקפוץ למים כדי לא לעבור על מצוות השם, או להיכנס לתאי הגזים אך ורק ב’עוון’ היותו יהודי. אפס כי אין צריך רק ‘למות במסירות נפש’, אפשר גם לחיות במסירות נפש.
“עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם ולא תעלה בדעתנו חלילה מחשבה פסולה” זעק רבי אלחנן וסרמן הי”ד ערב הוצאתו להורג. והאם בחיינו אין אנו צריכים לזכור זאת?! האם בחיי היום-יום אין אנו יכולים להיות מקדשי השם?!
במעמד הר סיני ענו ואמרו כל עם ישראל כאחד ‘נעשה ונשמע’, במילים אחרות: אנו מוסרים עצמנו אליך ואל מצוותיך. ומאז ואילך אנו מוסרים נפשנו לקיום מצוותיו ותורתו של הקב”ה, מוסרים את עצמנו לחיי תורה ותפילה, מוסרים את חיינו לחיי קדושה וטהרה; מוסרים את ה’נפש’ שלנו ל’חיים של מסירות נפש’.
היש ‘מסירות נפש’ גדולה מזו?!…
