עליה לרגל
מי ש.. מי ש…מי שנכנס אדר…
משנכנס השיר הזה מרבים לשיר אותו עד דלא ידע. נגמר פורים אך אני עדיין מזמזמת עצמי לדעת שירי ששון ושמחה. כיביתי את הטייפ. אחרי כל מה שעברנו אני צריכה קצת שקט. דומיה.
קריאת מגילה, אכילת הסעודה, תפירת מכפלת לנסיכה, טיפול עשרת אלפים למלך, הדבקת הפאות לנח-נח, התקשקשות עם צלופנים וסרטים למשלוחים הגרנדיוזיים שיעשו דרכם לכל משפחה ומשפחה… לא רק לבעל הקורא אין נשימה.
וזה עוד לפני המצוה שלא כתובה בתורה שקיימו וקיבלו עליהם הפרזים, של חג שני במוקפין. אנשים נשים וטף ביום אחד עושים דרכם אל הבירה באוטובוסים עמוסי אבמים (קרי, אנשים בלתי מזוהים). כשכל אחד חבוי עמוק מאחורי המסיכה, הדת ניתנה להשמיד לדרוס ולאבד את כל הנקרה בדרכם.
ומי שהתמזל מזלו והרכיבוהו על הסוס אל העיר, יושב על כיסא מלכותו ימים רבים בפקקים אין סופיים בואכה ירושלים.
הבוקר של פורים התחיל דווקא רגוע. אחרי לילה ללא שינה קמו כולם בעצלתיים מהמיטות. היה לילה סוער עם ברקים, רעמים ותותחי אש. זיקוקי דינור, נפצים בשלל צבעים ומטחי יריות. מעניין מה חשבו עלינו השכנים מהכפר ממול: מה קרה להם? זורקים על עצמם בקת”בים? מה, פורים היום?.
הרעש היה איום. כל דינמיט התחרה בחברו מי יחריש יותר אוזניים. מידי פעם החליטו העוסקים במלאכה על הפסקת אש רק שאז ניצלו אותה הטנדרים עם הרמקולים על הגג והבחורים על החלונות לעבור בכל העיר ואת מי שנרדם- להעיר.
“אמאאאאא, ראית את הזקן שלי”? שואל צביקי. איזו שאלה. יש שאלות הזויות שרק בפורים אפשר לשאול אותן.
“כן חמוד, הזקן שלך במקרר, שכחת אותו שם כשהלכת ‘לפלח’ עוד שוקולד”, אני עונה מבודחת פוזלת לקצוות פיו המוכתמות.
“אמא איך את יודעת הכל, יש לך רוח הקודש”? הוא שואל. אמא יודעת הכל. רק אבא לא מוכן להודות בזה. הוא רק אוהב להזכיר את הבדיחה על ההוא שמכר את כל הספריה שלו שבועיים אחרי שהתחתן כי היא יודעת הכל. אבל זה לא רק בדיחה. כל אמא יודעת הכל, ומה שהיא לא יודעת, האינטואיציה מגלה לה.
“לא חמוד, אין לי רוח הקודש”, אני עונה לו, “רק רוח קרב להסתער על הבית שלנו ולשפץ אותו מהיסוד, מאחר והחוגגים אמש קיימו את מצוות ונהפוך הוא בהידור רב והבית זרוע בכלים מכלים שונים ומשונים”.
דודי קם, נוטל ידיים, עדיין עם פיג’מה, על ראשו כובע של שוטר. הוא לא מצא את הכיפה. חני צועדת למטבח הלוך וטפוף בעקבי הצאן. אברימי זוחל ברחבי הבית גורר גלימת ארגמן אחוז בחבלי בוץ. ובנימה זו התחיל אצלנו יום הפורים.
נס שאני הייתי לבושה כראוי, כי ב8:00 בבוקר בדיוק החלה התהלוכה המסורתית.
“בוקר טוב לדובי הקטן”, אני פותחת את הדלת ליוסי מהגן ולמלווה שלו, שאותו אני עדיין לא רואה מהסיבה הפשוטה שהוא מוסתר כולו מאחורי סלסלת ענק עמוסה מכל טוב הארץ.
“מי זה ואיזה הוא”? אני מנסה להציץ בסדק שבין הצלופן לסרט.
“זו אני, אמא של יוסי, תעשי לי טובה ותשחררי אותי מהמשא, כי כבד עלי הדבר…




