בס”ד
פרק 7
תקציר:
חזקי עולה על טרמפ מביתר עילית לירושלים. הוא מנהל שיחה ערה על יהדות עם הנהג, והם נכנסים לבית צפאפא, שם המון בני נוער יוצא ממוסדות הלימוד ומקיף את הרכב.
מעט מאוחר יותר בציר הזמן: בביתו של חזקי, דופקים כחולי המדים ומדווחים על חפציו שנמצאו בתוך מכונית מוצתת המלמדים על היעלמות אפשרית.
מבטי שנאה אפפו את הרכב. חזקי הצטמרר ומיהר להוריד את הכפתור הנועל את הדלת. “תראה, תראה את המבטים שלהם. כל הדלתות נעולות?”
הנהג הנהן, מביט בדומיה בנוער הערבי המתפזר לכל הכיוונים בין הבתים, מתקדם אט אט, נותן זכות קדימה להולכי הרגל הרבים.
חזקי לעומתו ישב מכונס בכיסאו, אותות של פחד על פניו, הנהג לכסן אליו מבט ושאל בחביבות:
“אתה מתמצא קצת ברכבים? אתה יודע באיזה סוג רכב אנחנו נוסעים?”
“לא, לא, אני רואה על ההגה את הסמל של קיה אבל לא מתמצא מעבר לזה”.
הרחוב החל להתרוקן הנהג האיץ מעט והגיע לצומת מחפש בעיניו את הפניה הנכונה.
“בעבר הלא רחוק, אדם בשם צ’אן מאונג מקוריאה שעבד בעבר בחברת קיה פרסם רשימת תקלות אפשריות ברכבים – שלפי טענתו – החברה מסתירה מלקוחותיה. קיה קרניבל – הרכב שאנחנו נוסעים בו היה עם מספר תקלות מאוד גבוה”.
הרכב פנה ימינה לסמטה צרה, וחזקי שאל מיד, “ובכל זאת אתה נוסע ברכב מועד לפורענות, זה לא מסוכן?” תהה בקול, כשהוא מהרהר אם לא מלחיץ יותר להסתובב בשכונה כזו מאשר לנסוע ברכב עם בעיות עתידניות.
“זה הרכב שקיבלתי מחברת ההשכרה, לא היה להם משהו אחר”.
“אהה”.
הסמטה הצרה הסתיימה בפח גדול שמישהו הניח על הכביש, הנהג עצר את הרכב כשהוא מתכוון לצאת לנסות להזיז אותו. עכשיו, כשהוא יושב ברכב אחר – במאזדה השחורה העושה את דרכה בואכה שער הגיא – מבין חזקי שזה היה הרגע בו השתנו חייו. חצי דקה לאחר מכן, כשהתנדב לעזור ולהזיז את הפח הגדול שחסם את דרכם, הציץ חזקי – בפעם הראשונה בחייו – לתוך לוע שחור של אקדח כשברקע ניצבים שני שחומי עור ששייכותם המגזרית אינה מוטלת בספק.
בתחילה היה בטוח שהנהג הנחמד עם החיוך בעיניים הירוקות יגן עליו, יזעיק משטרה, צבא, בטחון. עכשיו חזקי חוזר בראשו שוב ושוב על משפט המפתח שמחלק את חייו ל’לפני’ ו’אחרי’.
“עלית על הטרמפ הלא נכון, חבוב”, אמרו העיניים הירוקות הנוצצות, הפעם בלי שום חיבה. “שמי טארק”.
*
התרוצצותה של עמליה בביתה הייתה תוצאה של חוסר השקט שחשה. ‘לא הייתי צריכה לתת לו לחזור לישיבה במצבו, על סף התייבשות’, ייסרה את עצמה.
שעתיים וחצי עברו, היא יודעת שאין סיבה ממשית לדאגה, פקקים, עיכובים שונים אפשר להכניס הרבה בחשבון ובכל זאת משהו בתוכה פרפר.
התיישבה על הספה הסמוכה לשידת הטלפון הפינתית, בוהה במכשיר הדומם אולי תבקע ממנו המנגינה? וכשהרגישה על קוצים קמה ושוב סבבה בסלון. מסיטה את הווילון כביכול לראות אם במקרה חזקי לא חזר לבסוף הביתה.
היא יודעת. הוא לא יחזור.
נחוש הבן שלה, ממש כמו שימי.
עוד פע…
