בניינים של גבורה =סיפור לתשעה באב
מאת שרה פכטר
צום תשעה באב במחנה הריכוז – מתוך החורבן קמו ונבנו בניינים של גבורה.
*סופר על-ידי סבתי מדי שנה בהתקרב תשעה באב.
“אני רעבה”. עיני בולשות את רצפת העפר, מחפשות פירורים שאולי נחבאים בין החריצים.
אני רעבה, כולן רעבות. הרעב, גורלן המשותף של כולנו כאן. קרעיו של צילום נתאחו במוחי, כאילו אתמול זה קרה – צנחנו עם הסמרטוטים שלגופנו על הדרגשים, מאשה נשמה בכבדות, החיוורון בפניה החוויר עוד יותר. לעיניים כבר לא היה מקום, הן בלטו החוצה. ידה לפתה בחזקה את מעט האוכל שקבלנו. בקושי התיישבה על המיטה, ואז בלעה מנתה במהירות ובשתיקה.
חרקה שיניה כמו על עתידנו העלוב.
“אני רעבה” היא אמרה, וכולנו שתקנו, וכי מה יכולנו לענות? נשימותיה כבדו, “אני לא מרגישה טוב בנות, הכל מסתובב”.
הסבתי פני אל הקיר נדף ממנו ריח עובש, וגם ריח קלוש של קש.
“קחי”, שמעתי קול חרישי. הסתובבתי, לאה הגישה את מנת האוכל שלה למאשה.
“תודה לאה”, קולה הניחר מלא תודה.
בעיניים מצועפות הבטתי בלאה והשפלתי מבטי אל ידי. הבנתי שאי אפשר להגדיר את המלה חברה. חברות אמיתית היא למעלה מכל השגת אנוש. רציתי לרוץ, לחבק אותה, ולומר לה שהמעשה שלה גורם ליצר ההישרדות שלי לפעול ביתר שאת.
חציתי את המנה שלי והגשתי את חציה ללאה.
היא חייכה במבוכה, חצתה חצי מהחצי, והגישה למאשה החולה.
***
ימי בין המצרים, חשנו אותם כל כך חזק. מכל מקום ופינה נזעקו כל אותם מלאכי שטנה לדפוק על כל משטח שבלב. כשנמצאים שם בתוך הזוועה, הסיוטים נדחקים על ידי סיוטים אחרים. פחדתי מהאחר כך, הייתי מכותרת בעדת זיכרונות שחיכו לטרף, להתנפל עלי.
בעוד אנו שוכבות בעייפות על הדרגשים, קול תפילה הגיע לאוזנינו. קמנו מהדרגשים לרגע, נעמדנו על קצות האצבעות וניסינו להציץ, לדעת מאין בא הקול, ולא ראינו דבר, מלבד מספר שוטרי אס. אס. “אולי התפילה מהלב שלנו”, מלמלה איטה. “שמע ה’ קולי”, ה’ תשמע את הקול האמיתי שלנו, שמתחבא בפנים, בינות לקליפות של ייסורים ורעב.
כולנו געינו בבכי. חלק מאיתנו חזרו לשכב על הדרגשים, והשאר ישבו בלאות. על דרגש העץ נראה לי ההווה כסיוט שאתעורר ממנו ואמצא עצמי ליד אמא, כמו בימים עברו. מוחי, שכאב המציאות הלא נתפשת ממש סדק אותו , התחיל מענה אותי…
“מחר תשעה באב, כל עוד אהיה מסוגלת – אני אצום!” – קצת מוזר לומר זאת שעה שהגוף מתייסר בייסורי הצום הארוך והמתמשך. ובכל זאת החלטתי: “אני חייבת לצום”. נרדמתי רעבה.
למחרת, בבוקר תשעה באב, גמרנו לעבוד מוקדם. קראו לנו להתייצב ברחבה. כולנו נעמדנו שם – השמש לא ריחמה, קרניה טיילו לאורך הגוף הלוך ושוב וחוזר חלילה. בתווך עמדו שולחנות.
שולחנות מרהיבים, כמו צנחו מתוך עבר שנגוז. הייתה פרוסה עליהם מפה לבנה ויפה, ועל כל מפה סלסילות, ובתוך הסלסילות לחם לבן ופירות. הלובן סנוור את עיני, כאילו חזיון שלא מן העולם הזה נגלה לפני, ה…
הקושיה החמישית | לקראת חג הפסח: ההזדמנות שלכם להיות שותפים בחסד שלא פוסק לרגע
גג:הקושיה החמישית | לקראת חג הפסח: ההזדמנות שלכם להיות שותפים בחסד שלא פוסק לרגע כותרת:צינור השפע האמיתי משנה:אל ארבע הקושיות של ליל הסדר מתווספת קושיה חמישית, ואת התשובה אליה נותן...

