אלו אורחים!
יום רביעי, חול המועד פסח, השעה שש בערב:
אבא פותח את הדלת לרווחה ונכנס הביתה, הוא נעצר לרגע ונושם לרווחה את אווירת הרוגע והשלווה שבבית. על פניו חיוך מאושר ונינוח, מי האמין לפני שבוע שהסערה הגדולה והבלגן יהיו מאחוריהם והבית יקבל צביון רגוע ומסודר? מי האמין שיום אחד כל העבודה והלחץ האלו יגמרו ושוב יהיה להם כמה דקות לנשום בשקט ובשלווה…
כמה טוב היה להשאר בבית הכנסת עם הבנים וללמוד איתם. בכוונה למד דווקא עם מוישי, שנה הבאה מוישי שלהם יהיה נשוי, בעזרת ד’, ומי יודע אם הם יוכלו ללמוד ביחד, השנה זה עוד אפשרי, בערב פסח מוישי היה בבית אבל טרדות הזמן לא הניחו להם ללמוד בצוותא, ואילו עכשיו….
אמא משחקת עם הקטנים במשחק חדש, היא מעיפה מבט לעבר הנכנסים, מברכת אותם בברכת חול המועד שמח ובזה הרגע מפסידה את תורה וחיליק מנצח אותה בסיבוב הנוכחי. “לא נורא”, אומרת אמא בחיוך, “בסיבוב הבא אולי אני אנצח?” אבל הסיבוב הבא לא זוכה להגיע לידי סיום.
השעה שש וחמשה:
מירי מפסיקה באמצע הפרק, בקריאת ספר המתח החדש שקנתה לעצמה לכבוד פסח, היא מניחה את האצבע על המילה שבה היא אוחזת ועונה באי שביעות רצון למטלפן הטרדן, “שלום”, עונה לה קול לבבי ומוכר מאיזשהו מקום, מירי לא יודעת למה, אבל איזושהי תחושה נעימה פושטת בה למשמע הקול, היא מגישה את הטלפון לאמא במבט תוהה. אמא נאנחת, היא לא אוהבת שמפריעים לה באמצע משחק אבל היא לוקחת את האלחוטי שהוגש לידה, אומרת ‘שלום’ לבבי ואחרי שניה אחת הפנים שלה מקבלות גוון שונה, קודם היא מחווירה אחר כך מאדימה, מירי עוקבת בעניין, אחרי אמא שלה שקמה מהרצפה, הקטנים מוחים אבל מירי משתיקה אותם בבת אחת, היא כבר יודעת מי התקשרה. שתי דקות אחר כך מאשרת אמא.
“המחותנת”.
איכשהו מתקבצים כולם לסלון הגדול שלהם, המשחק נהדף הצידה ואפילו הקטנים לא מוחים. “מתי החתונה?” שואלת גיטי בעיניים נוצצות, “לא דיברנו על זה”, משיבה אמא, “מה שברור זה שהרבה לפני החתונה הם יגיעו לביקור, כלומר, בעוד חמישים דקות בדיוק”.
“סיכמנו על מחר”, אומר אבא בפנים חוורות, “הם אמרו שביום חמישי נוח להם לבוא לבקר”. “נכון”, מסכימה אמא בכל לב, “אבל בדיוק היום הם בביתר אז הם חושבים שאולי לא אכפת לנו וממילא הם לא צריכים כיבוד, רק לראות את החתן הם מגיעים”, אמא מסיימת בהטעמה ואיכשהו נחות עיניה על מוישי שמתכווץ באי נוחות, “אני מתנצל”, הוא אומר באי נעימות, למרות שאינו יודע על מה עליו להתנצל, על כך שהתארס? ועל כך שהמחותנים מתגעגעים אליו? מה הוא יכול לעשות?
השעה שש ורבע:
“אוקי”, אוספת אמא מעט מעשתונותיה, “מלעמוד כך לא ייצא כלום, יעלי, רוצי לאפות עוגה, מוישי, תקלף תפוחי אדמה, אני אכין פשטידה, חיליק, תמשיך לשחק עם הקטנים, מירי, תסדרי את הסלון, מהר”. פניה של מירי מביעות מורת רוח ברורה, היא רוצה לומר משהו, אבל מבט ברור מבהיר לה שהפעם לא יתקבלו ערעורים, ואין זמן לכלום ובבקשה, שתתחשב במצב.<br…
