קל כליאה
“אני לא מאמינה!” רבקה מנסה לפתוח את הדלת, אבל הידית החומה שזזה בקלות רבה, לועגת לה בשקט. “כל הזמן אמרתי שצריך לתקן את הדלת השבורה הזו”, אומרת רבקה לעצמה, “אי אפשר להשאיר בבית דלת שאי אפשר לפתוח אותה אם היא נטרקת. אבא לא הבין מה הבעיה. “יש לנו כל כך הרבה תיקונים בבית, יהיה עוד אחד, וחוצמזה, איך עכשיו בזמן הלחוץ של ערב פסח אני אנסה לתקן דבר כזה?”
אז אבא לא תיקן והם אף פעם לא סגרו את הדלת בחדר שירות, הדלת כאילו הבינה את הבעיה ובשיתוף פעולה נדיר נשארה פתוחה, עד לרגע הזה.
רבקה בסך הכל רצתה להחזיר את הסנו קליר לארון, אחר כך היא חשבה לסיים את הארון, וזהו, חדר ילדים גם הוא נקי לפסח, אם היא תתקדם בקצב הזה היא אולי תצליח להכניס את הפסח הביתה, כמו כולן…
אם היא תצליח, בימים האחרונים היא לא מצליחה לאכול ולא לישון כמו שצריך, המילה פסח דופקת בראשה והולמת בפנים כאילו היתה מקהלת תופים. היא עובדת ועובדת, רצה מהעבודה שלה, הביתה, מחליפה מיד לחלוק ומתחילה לעבוד, גם העוזרת נרתמה לשעת החירום הזו והסכימה לעבוד בביתה שעות נוספות, כל דקה מנוצלת עד תום, עד תום? הנה לך רבקה.
רבקה תרה אחר כיסא, אבל בחדר השירות שלה אין דבר כזה בנמצא, היא לוקחת את הדלי הגדול של השטיפה והופכת אותו, אחרי שהיא מתיישבת עליו מגיעות הדמעות.
השכנות שלה, אחיותיה וגיסותיה, כולן מדברות על פסח, כולן מדברות על הלחץ ועל הצורך להספיק, הן לא מבינות שהיא מדברת על משהו אחד והן על משהו אחד. אינה דומה הכנתה של עקרת בית או מורה לפסח, לאישה שעובדת עד הרגע האחרון. היא לא יכולה להפסיק את עבודתה בערב פסח, עולם כמנהגו נוהג, ולמרפאת השיניים שבה היא עובדת מגיעים אנשים נשים וטף, נדמה לה שלהפך, בערב פסח הלחץ גובר, עקרות בית מגיעות לנוח קצת על ספסל ההמתנה, בחורי ישיבה מנצלים את בין הזמנים ואבות מגיעים עם כל הילדים לעשות איזשהו בייבי סיטר, כי בגינה קר ובחדר ההמתנה נעים, שעה בתור עם שלוש ילדים שובבים שווה גם היא משהו, לא?
בשבילה זו לא שעה בתור, זהו יום עבודה ארוך, משמונה בבוקר עד שלוש אחר הצהרים. רק ביום שני, ערב החג ממש יהיה לה חופש, על יום ראשון היא עוד מתווכחת עם הרופאה…
פלא שנשימתה טרופה והמתח חונק אותה? פלא שהיא לחוצה כל כך ולא יודעת את נפשה? פלא שהיא לא יודעת מה להספיק קודם וכשמדברים איתה על שמחה בעבודות פסח או על שיתוף הילדים או על כל מיני דברים מהסוג הזה, היא מרגישה שלא ממש מבינים אותה?
שעה שלמה היתה לה עכשיו, משש עד שבע היא התכוונה לגמור את הארון בחדר, אבל עכשיו זהו, סטופ. היא נעולה כאן בחדר השירות.
“אמא”, מישהו נוקש על הדלת, “מה קורה?” זו מיכל, בכורתה בת השש עשרה, “הכנתי לילדים חביתות, אני רוצה להתחיל להלביש להם פיז’מות, את יוצאת?”
רבקה בולעת את הדמעות, רק שהבת לא תשמע אותה בוכה מעבר לדלת, היא תכנס להסטריה… איכשהו, במאמץ עליון מצליחה רבקה לייצב את קולה. “לא יוצאת , מיכל, …
