שעתיים נבחרות…
“תסבירי לשכנה שלך שהעוזרת הזו צריכה לבוא אלי”, אומרת נאוה בשצף קצף וחרון, ערב פסח כאן והיא זקוקה בדחיפות לריטה, העוזרת ההודית של חיה אחותה, שתבוא אליה ביום חמישי, בין שש לשמונה בערב. ערב פסח עכשיו, והיא זקוקה בדחיפות לעוזרת.
“היא כבר תפוסה”, מנסה חיה, האחות הגדולה להסביר, “השכנה שלי רוצה אותה”.
“השכנה שלך?” נאוה מהמהמת את המילים בטון לא מרוצה בעליל.
“שאלתי אותך בשבוע שעבר ואמרת לי שאת לא רוצה עוזרת, רק אחר כך שאלתי את השכנה שלי, שקפצה על ההזדמנות בשתי ידיים. היא מחלימה ממונו מתמשך והודתה לי מאד על ההצעה”.
“השכנה שלך לא מעניינת אותי”, מפטירה נאוה בקצף, שתבין אחותה שככה לא מתנהגים ושהיא כועסת עליה. “אבל את לא רצית אותה”, מנסה חיה להזכיר שוב. “לא רציתי, כי הייתי עסוקה עם פורים, משלוחי המנות, תחפושות וכל זה, אבל היום אני רואה עד כמה המצב שלי קשה ועד כמה אני חייבת עוזרת, אצלך היא מסיימת בשש, נכון? אז יופי, תשלחי אותה אלי. זהו”.
זהו? חיה לא בטוחה, אבל מול האחות הנחרצת והחד משמעית שלה, היא לא ממש יודעת מה לומר, בין לבין מצלצל הטלפון שוב. “חיה, מה שלום ריטה העוזרת שלך?” שואלת ציפי גיסתה, “מה שלום ריטה?” חיה מגחכת, היא נזכרת עכשיו שבכל פעם כשריטה מגיעה היא שואלת אותה ‘אאו אר יו’, אבל גם היא וגם ריטה יודעות שהיא לא מצפה לתשובה של ממש.
“אם מאד חשוב לך לדעת מה שלומה”, מציעה חיה באבירות, “אולי את יכולה לשאול אותה בעצמך”. “זה מה שהתכוונתי”, מאשרת ציפי, גיסתה היקרה והמסורה, “למה התכוונת?” מבררת חיה, ואיכשהו נעשה בשרה חידודין חידודין.
“אמרת לי שביום חמישי, אחרייך, היא פנויה, נכון? וזה יוצא בשש בערב, בהתחלה היה נראה לי שזו שעה מדי מאוחרת, אבל עכשיו, בערב פסח אני חושבת שאיכשהו אתמרן, כמה היא לוקחת לשעה?”
“אני לא יודעת מה להגיד לך”, נאבקת חיה במילים, אבל ציפי, מלאת מרץ ונכונות להעסיק את העוזרת, מעודדת אותה. “תגידי, תגידי”, היא מתחננת ממש, “אני יודעת שאתמול בלילה צביקי אמר לך שהוא לא יודע איך הוא יעבור את החג עם כל ההוצאות הנלוות, אבל את יודעת איך שזה, אוהבים לבכות לאחות הגדולה, המצב באמת לא כל כך קשה, ואני בלי עוזרת, אקרוס”.
“בודאי”, ממהרת חיה לאשר, זה עוד חסר לה, שגיסתה תחשוב שהיא יושבת על תקן השוויגער שחושבת שעוזרת זה דבר מיותר וחבל על הכסף. “לא זו הבעיה”, “אז מה הבעיה? תגידי”, חיה כמעט מתחננת, “אפשר לפתור אותה בקלות”.
“אני לא בטוחה”, משיבה חיה בזהירות, “כבר שתיים הקדימו אותך, הן ביקשו שהעוזרת תבוא אליהן ביום חמישי בערב, אני לא יודעת למה כולן נזכרו בה דווקא עכשיו”.
“מה פירוש לא יודעת”, קולה של ציפי הגיסה משנה פתאום כוון ונשמע עכשיו פגוע בעליל. “לא כולן מתחילות פסח בחנוכה, חיה, לא כולן מאורגנות כמוך”.
אוף, למה היא מסתבכת? כמה שהיא מנסה להיות נחמדה לציפי תמיד נראה לה שהשיחה איתה היא כמו טיפוס על קיר תלול, ומה שלא תג…
