איך היא הביאה?
יום רביעי, בין שש לשבע:
“שלום טובי”, רחל, השכנה ממול מאירה אליה פנים ומחייכת וטובי, בלי לדעת למה אפילו, מרגישה איך הלב שלה מחסיר לרגע פעימה, יש לה הרגשה שמאחורי החיוך הרחב של רחל מסתתרות כוונות נוספות שלא ממש תמצאנה חן בעיניה.
“שלום וברכה”, משיבה טובי קצת בחשש. למה חשש? ממה היא פוחדת? טובי לא יודעת, אבל יש לה חשק לקחת את רגליה ולהסתלק, היא כמובן לא עושה את זה, רק נשארת שם, מקשיבה די במתח ללהגה של השכנה. “…אז הם מאד רוצים לבוא אלינו לשבת ואין לנו דירה”, מסיימת רחל בצער רב. “מי?” שואלת טובי בחשש. “חמותי, היא אישה מאד פדנטית, מאד נקייה, ואני חייבת למצוא לה דירה נקיה לשבת, אז חשבתי שאם את נוסעת אולי…” רחל שותקת, אבל כשטובי לא מגיבה היא ממשיכה באומץ: “חשבתי שאולי אתם נוסעים לשבת”.
טובי מחווירה, היה לה שבוע קשה מאד בעבודה ובבית, שני הקטנים חלו בשפעת וגם היא לא הרגישה טוב, אמא שלה אמרה לה שתיקח חופש מהנקיון ומהבישולים, שבמשך השבוע יאכלו סויה ותפוחי אדמה, שתנקה קצת מלמעלה ושתבוא אליה לשבת. “אנחנו כבר נפנק אתכם”, הבטיחה אמא, אבל עכשיו התברר שהפינוק הגדול הזה, מוטל בספק.
טובי נושמת נשימה אחת עמוקה ומחליטה להיות אסרטיבית ולעמוד על שלה. “תראי”, היא אומרת לרחל “אנחנו באמת נוסעים לשבת ,אבל לא נראה לי שאוכל לתת לך את הדירה, אני לא כל כך מרגישה טוב וגם הילדים…היה לנו שבוע קשה מאד, זו בעצם הסיבה שאנחנו נוסעים לש…”
“טובי”, קולה של רחל מפציר ממש והיא אפילו לא מניחה לה לסיים את המשפט. “בבקשה ממך, חמי וחמותי כבר ממש פגועים, הם חושבים שאנחנו סתם מתחמקים. את יודעת מה? אל תנקי את הבית, תני אותו ככה, כמו שהוא”.
“הרגע אמרת שחמותך פדנטית במיוחד”, מזכירה טובי.
“אז מה”, רחל לא מתבלבלת, “בבית אחר זה תמיד אחרת, וחוץ מזה, אולי באמת תנקי רק את חדר שינה ואת שאר החדרים תסגרי?” “לא נראה לי”, משיבה טובי, היא לא מרגישה טוב ונדמה לה שחומה עולה עכשיו, היא לא מסוגלת לעמוד ולנקות את חדר שינה וגם לא את המטבח, אין לה כוח לזה והיא לא אורזת את עצמה ואת חמשת ילדיה כדי לעבוד קשה ולתת את הדירה, זה לא מתאים לה. נקודה.
“בבקשה, טובי”, רחל אינה אומרת נואש ולא מרימה ידיים “תעשי חסד, מה אכפת לך? חמי וחמותי כל כך רוצים לבוא, כבר חודש הם רומזים לנו בכל מיני דרכים וצורות שנזמין אותם, ועד עכשיו לא השגנו דירה”. רחל עושה איזושהי הסבת מקצוע והופכת להיות מרצה דגולה. “תארי לך שאת לא נמצאת בבית, לא עושה כלום ובכל זאת, כל רגע זהו חסד של ממש, ככה, כל השבת את צוברת לך זכויות בלי שום עבודה, אני יכולה להזמין אותם, טובי?”
דמעות בעיניה של טובי. היא מביטה ימין ושמאל, מחכה למישהו שיגאל אותה מהלחיצה הזו לקיר, אבל אף אחד לא נראה באופק. “בסדר”, היא משיבה לבסוף, בשפל קול. השפל או הקול לא ממש מעניינים את רחל, היא יכולה להזמין את חמותה לשבת. היא השיגה עבורה דירה, איזה יופי.
…
