ניפגש ברחוב ונצא קצת לטבע
נמצא ציור, נצבע אותו בצבע
אבל מה שבטוח-בדרך של קבע
ניפגש בביתר בין שש לשבע
שעה (בלי) איכות
“רוץ, מוישי, הנדנדה הכתומה פנויה, אתה מאד אוהב נדנדות, נכון? אז תתפוס אותה”, אמרה תמי וברק האיר את עיניה, יעל העיפה מבט לעברה, היא ראתה את הקוקו השחור מנתר בעליזות, את הגומות שהעמיקו למראה הנדנדה שבאופן ניסי, היתה פנויה, ולבה רחב בקרבה.
השבועות האחרונים מצאו אותה עסוקה מאד. שלא כמו אמהות רבות, ממשיכה יעל לעבוד גם בחופשה. הרבה הרצאות שמעה על כך שאסור שלאמא יהיו נקיפות מצפון ובכלל, היא אינה אשימה בכך שהעבודה שלה לא מתחשבת בחופשות, אבל הרצאות לחוד ותחושות לחוד. בכל בוקר, כשעזבה בית עם שלושה ילדים ישנים וידעה שעוד מעט יתחילו הטלפונים והרטינות של ‘אמא משעמם לי’, בכל בוקר כזה הרגישה צביטה של צער בלבה.
אז זהו. היום החליטה שלפחות אחר הצהרים היא תצא עם הילדים, את מה שאין באפשרותה היא לא יכולה לתת, אבל מה שהיא כן יכולה היא תתן, והכי טוב שאפשר.
הילדים שלה קטנים, הם לא דורשים הרבה ונסיעה בקו אחד לפארק בגבעה A תספק אותם בהחלט. היא תשב על הגדר הנמוכה לצידם, אולי אפילו תעזור בבנית ארמונות של חול, תחכה להם בסופה של המגלשה הכחולה ותנדנד אותם בנדנדות. תשמע את הדיבורים החמודים שלהם ותענה בסבלנות. זה לא יהיה טיול גדול, אבל כשהיא תהיה ביחד איתם, החוויה תעצים ותגדל פי כמה.
היה לרגע שקט, מוישי רץ קדימה לתפוס את הנדנדה ותמי צעדה לידה מתונות. כאילו במענה למחשבותיה נשמע פתאום קולה של תמי. “אמא, אני מכירה את הפארק הזה, רותי לוקחת אותנו לכאן המון, אבל כשרותי הולכת איתנו זה הרבה פחות שווה כי היא רק בייבי סיטר והכי כיף ללכת עם אמא”.
“אמא, אמא”, חיכה אליה גם אסתי, מהעגלה, חיוך ילדותי ושובה לב. זה היה הרגע שבו הרגישה יעל שלמרות שהשאירה את הבלגן והכביסה והארוחה הלא מוכנה למחר, למרות הכל עשתה את הדבר הכי נכון כשעזבה את כל זה מאחוריה ונסעה עם הילדים שלה לפארק.
“בואי, תמי”, הציעה יעל לתמי שלה, תוך כדי שהיא שולפת את אסתי מהעגלה ומניחה גם אותה בארגז החול. “הבאתי לכאן מים כדי שתוכלו ליצור צורות מהבוץ, וגם דליים וכפיות”. תמי זהרה, גם מוישי שהתנדנד דיו הצטרף אליהם. “אולי נבנה ארמון גדול?” הציע מוישי. “כן”, התלהבה תמי והביטה באמא בהיסוס. “את מרשה לנו, אמא? כי רותי לא אוהבת שאנחנו משחקים בחול, היא אומרת שהחול מלכלך אותנו ואמא תצטער”. יעל הנהנה בראשה “אני מרשה, בטח, וגם אעזור לכם לבנות ארמון גד….” היא הפסיקה את המשפט כשצל ארוך הוטל עליה פתאום.
יעל הרימה את עיניה, בת שבע, חברה מהבנין ממול נראתה לידה. “גם את פה?” צהלה בת שבע, “אז זהו, שגם אני הגעתי לפה. את יודעת מה? אמרתי ש-למה לא, יום אחד אפשר לגוון וללכת לגינה אחרת, אז אני רואה שגם את החלטת לגוון, מה?” שאלה-קבעה. יעל הנהנה בראשה במן תנועה לא מחייבת. “רוצה לבוא לשבת על הספסל?” הציעה בת שבע בט…
הקושיה החמישית | לקראת חג הפסח: ההזדמנות שלכם להיות שותפים בחסד שלא פוסק לרגע
גג:הקושיה החמישית | לקראת חג הפסח: ההזדמנות שלכם להיות שותפים בחסד שלא פוסק לרגע כותרת:צינור השפע האמיתי משנה:אל ארבע הקושיות של ליל הסדר מתווספת קושיה חמישית, ואת התשובה אליה נותן...

