משה יאיר וינשטוק
דבר לא הכין אותו לקראת אותו רגע. הם עמדו בתור ארוך, צפוף אך ישר להפליא, מאחוריהם הרציף, קדימה באופק מיתמר עמוד עשן מארובה גבוהה ולפניהם על הרמפה – שלושה קצינים, מקלות בידיהם ולהג על פניהם, והם מחווים בידיהם שמאלה או ימינה, לשבט או לחסד, לחיים או למוות.
שתי ערימות נערמו למרגלות הרכבת שהביאה אותם הנה, ערימה אחת של מיטלטלין מיותמים האוצרים בקרבם זיכרונות נצח, בעליהם נטלו אותם עמהם, ביטוי ליצר ההישרדות והאמונה המינימלית בבני אנוש שעוד נותרה בקרבם, ממאנים להאמין כי פניהם מועדות לבית החרושת הגדול בעולם למוות. ערימה אחרת, מעוררת פלצות, הייתה של אלו שלא שרדו אפילו את הנסיעה. באושוויץ אמרו עליהם שהם ברי מזל, על כך שעזבו את העולם לפני שחוו את מלוא הרשע שיש בו.
הם נדחפו קדימה, קול הצרחות מקפיאות הדם מזרזות אותם. גבריאל היה הראשון, בחור בר אוריין המעוטר בכל מידה נכונה, תלמיד ישיבת “חכמי לובלין” המעטירה, לצדו צעד אביו. שניהם נשלחו שמאלה בהינף מקל, גורלם נחרץ לשבט ולא לחסד, ונשמתם עלתה השמימה יחד עם עוד אלפין ורבבות מעם ישראל. יהודה היה מאחוריהם – “יוד’ל”, כםי שכינוהו הכול. הוא עמד על הרמפה תוהה, מבולבל ולא מבין מה מתרחש, ראשו נע לצדדים תר ומחפש אחר אבא וגבריאל. צליפה כואבת של מקל זירזה אותו ללכת ימינה. בעיניים מלאות אימה הביט אחר אביו, מבטיהם הצטלבו לרגע, ומבטו העמוק של אבא, שתמיד היה מלא אמונה, גם שם בגיא צלמוות, על פתחה של גיהנום, כמה רגעים לפני שעלה הוא כקרבן עולה השמימה – נסך בבנו יקירו בטחון. בלי מילים הזכיר לו המבט את שתמיד חינך אותו – כי אבינו הטוב שבשמים כל מה שעושה לטובה הוא עושה. אם שפר עלינו מזלנו הרי שאנו מבחינים בכך, מבינים, וגם אם לא – עדיין טוב הוא.
זוהי האמונה – הכוח שרק בעזרתו ניתן היה לשרוד, לנצח את מכונת ההשמדה הנאצית.
***
מוצאה של משפחת וידבסקי בעיירה “טורק” שבפולין, הנמצאת ליד העיר לודז’. רוחות המלחמה שנשבו כמובן שלא פסחו על לודז’. השמועות, החששות ומסע התעמולה האכזרי ומעורר הפלצות שהגיע לאוזני בני המשפחה, הדיר שינה מעיניהם ועל אף שלא היו יכולים אפילו לדמיין את המציאות העתידית ואת הזוועות שתבאנה בהמשך, היה ליבם מלא בחשש ובדאגה.
בשנת ת”ש פונינו אל הגטו בלודז’ והתמקמנו בחצר שהייתה בפאתי הגטו, אותה חלקנו יחד עם עוד כמה משפחות. החיים בגטו היו קשים. מעבר לרעב התמידי, המחסור המורגש בכל רבדי החיים ומצב ההיגיינה הירוד שהוליד מחלות והן הפילו חללים בחוצות, היה הפחד. על בשרם חוו כי פחד אינו מתפוגג מאליו, הזמן לא יכול לו וההרגל לא מקהה אותו. כל יציאה לרחוב לוותה בפחד, ההרגשה כי חייך משולים כקליפת השום, שכשאתה יוצא מהבית אינך יכול להיות בטוח שתחזור אליו, היא לופתת את כל כולך ואין כל אפשרות להשתחרר ממנה.
בשנת תש”ד הגיעה הסלקציה הגדולה, שמועות סיפרו כי הפעם אין מי שיוכל להתחמק וכי הגרמנים אינם מניחים אבן במקומה במהלך החיפושים האינטנסיביים שלהם. והם אכן הגיעו.
משפחת וידבסקי הובלה לתחנת הרכבת בלודז’ שם העמיסו אותם על קרונות למשא בהמות כשהיעד הוא השם מעורר החלחלה – “אושוויץ”.
***
מייד אחרי הסלקציה הראשונית כשהם נדחפים ימינה, קיבלו שני האחים ששרדו אותה מספרים אישיים. המספר של יהודה היה 56584 ושל יהושע הצעיר יותר 56585. המספר נכתב בספרים המסודרים להפליא שעמדו לפני הקצרנים.
שבועיים לאחר מכן הועברו האחים לפרידלנד – מחנה עבודה בגרמניה שם סיפחו אותם לקבוצות עבודה למטרות ייצור, בתוך קבוצה של כ550 יהודים, שם הועסקו בבית מלאכה לייצור כנפיים למטוסי קרב. העבודה הייתה קשה ומפרכת גוף ונפש, ודאי למי שלא התנסה בעבודת כפיים.
עם הגיעם לפרידלנד נשאלו כל היהודים מה הניסיון הקודם שלהם בעבודה. יהודה מוי היה בדילמה. מחד – ההנחה הרווחת בקרב כלל האסירים הייתה, שכדי לשרוד כדאי להיות פועלי ייצור, כאלו שהגרמנים יכולים להפיק מהם תועלת בתעשייה, ולכן עברה גם לו בראש המחשבה להצהיר כי עסק כפועל ייצור. אולם מאידך – מה שהיטיב ללמוד על בשרו הוא כי אין לצפות דבר בכך הנוגע לנאצים הארורים. לפיכך החליט שלא לשנות מן האמת ולא לכחד. הוא אמר כי עסק במסחר קודם למלחמה. הביט בו הקצין במבט ממושך, ולאחר מכן הכריז למול כולם – “הנה אחד דובר אמת יש כאן” עיניו שוטטו על פני העומדים מולו עד שנתלו בשני חיילים גרמניים “דאגו לו שיקבל שתי מנות לארוחה הקרובה…” אמר.
***
העבודה הייתה באמת קשה. אותם יהודים שלא היו רגילים כלל וכלל בעבודת כפיים, היו צריכים ליטול גוש ברזל לא מעובד, שמשקלו עמד על למעלה משישים ק”ג, לעבד אותו, לשייף ולעצב אותו כך שיתאים להרכבה ככנף מטוס. מלבד הקושי שבדיוק המקסימלי אותו דרשו הגרמנים בתוצאה שצריכה להיות לא פחות ממושלמת, המאמץ הפיזי היה עצום כשהיו צריכים לסחוב את המשקל הכבד של הברזל עמו התעסקו משולחן לשולחן על פס הייצור, וזרועותיהם שלא הורגלו בכגון אלו כמעט ולא עמדו במשימה המפרכת.
כעבור שבועיים מאז באם ותחילת עבודתם, הגיע ה”לאגר פיהרר” – אחראי העבודה הגרמני ועיין בכרטיסי העבודה. הוא עצר ליד יוד’ל וקולו הפך שואג “יהודי עצלן” צעק, “ההספק שלך נמוך, אתה צריך להספיק בכל יום לייצור בין שתים עשרה לשלוש עשרה חתיכות, ואילו אני רואה שאתה ייצרת כשבע חתיכות בלבד ליום. אתה עצל!!” פסק את פסוקו בזעף. יהודה ניסה להצטדק ולומר כי אני אינו מיומן דיו וכי מעולם לא הורגל במלאכת כפיים ולכן קשה לו להגיע להספקים גדולים כל כך כמו שהוא מצפה ממנו, אולם הגרמני הנאצי מאן לשמוע, ותחת זאת הניף את רגלו התחובה במגף אימתני, קשיח ודוקרני, ובעט בצלעותיו בעוצמה רבה. יהודה נפל על הרצפה מעוצמת המכה האיומה, ורק אז נחה דעתו של ה”לאגר פיהרר” והוא עזבו לנפשי.
גורל דומה ציפה גם לאחיו ולחבריהם שהיו איתן יחד, חברי ילדות ששרדו יחד איתם את שנות האימה. הם הבינו כולם כי אם אמנם ההספק של העבודה לא יעלה בצורה משמעותית, התוצאה תהיה חד משמעית ובלתי ניתנת לשינוי – פשוט לא ימשיכו לחיות. לנאצים ימ”ש היה כוח עבודה כמעט בלתי מוגבל, ואם הם לא ייחשבו בעיניהם כנכס המניב רווחים משמעותיים – הרי שלבני מוות ייחשבו באותו הרגע.
הם קבעו אפוא להיפגש לאחר שעות העבודה כדי לטכס עצה. הייתה כאם שאלה של חיים ומוות כפשוטו ממש.
ואז הגה יהודה רעיון מבריק, רעיון מתוחכם ונועז, אולם כזה שבכוחו להותיר אותם בחיים בס”ד.
שני מחסנים היו במחנה העבודה בפרידלנד. מחסן אחד שימש לאחסנת חומרי הגלם – גושי ברזל לא מעובדים וכמעט חסרי צורה, ומחסן אחר בו אחסנו את חלקי הכנף המוכנים. המחסנים היו ממוקמים בהאנגרים ענקיים בתוך האזור המגודר שבו היו גם אולמות הייצור, כך שהגישה שלנו אליהם הייתה אפשרית ואפילו נוחה. הרעיון היה “לגנוב” חלקים מוכנים מהמחסן בו הם אוחסנו, ולהטמיעם בתוך ההספק היומי כאילו הם אלו שייצרו אותו כעת, כך שיוכלו להצהיר כי הם עומדים בקצב שנדרש מהם.
הם התחלקו לחוליות משימה, ופנו לערוך מעקבים. כל אחד בתורו תפס עד תצפית נוחה על ההאנגרים של אחסון החלקים, ולאחר כמה ימים של מעקב רציף, הגיעה החבורה כולה למסקנה המדהימה – אין כמעט שמירה על המחסן של החלקים המוכנים, אין פיקוח על הכניסה והיציאה אל המחסנים הענקיים, וגם – אין רישום על כל חלק שמובא אל תוככי שטח האחסון, עובדה מדהימה ודאי בכל הנוגע להתנהלות הגמרנית הדייקנים והמסודרת.
עובדה נוספת שגילו במסגרת המעקבים, היא שהמחסן הזה מכיל בו זמנית מאות רבות של חלקים מוכנים.
תנאי הבסיס היו אפוא טובים עבורם, וממחשבה – עברו לחלק המעשי. כאן הייתה חשיבות מכרעת לתכנון מקדים ולזהירות מופלגת. בזמן שהשומרים הניו סועדים את ארוחת הצהרים בכל יום, הם יצאו למדימה. שניים מהם היו עסוקים בתצפית ובעמידה על המשמר שלא יתקרב שום שומר או חייל שימיט אסון על התכנית ועל חייהם התלויים על בלימה, בעוד השניים האחרים חודרים פנימה אל המחסנים, ו”סוחבים” חלקי כנף מוכנים.
וכל בכל יום התווסף להספק הייצור שלהם חלקי כנף מוכנים שנכנסו לרשימת הייצור ‘שלהם’ והופיעו בדוחו”ת שהפכו מחמיאים ועתירי הישגים.
אלא שגם כאם נדרשה תבונה רבה. מתוך שיקול דעת נבון החליטו שאל להם להגביר בבת אחת את “הספק” הייצור שלהם, תופעה כזו הייתה וודאי מעוררת את חשדם של הממונים והמפקחים עליהם, והדבר האחרון שהם ביקשו היה לעורר חשד או לימור רושם בלתי אמין. לפיכך בכל שבועיים בערך, בזמן בו נערכה ביקורת של ה”לאגר פיהרר”, העלו את הממוצע היומי בעוד חתיכה אחת או שניים.
ואכן, בשעה שהגיע אותו “לאגר פיהרר”, היה זה כעבור שבועיים מהביקורת הראשונה בו זעם וכעס על ההספק הדל – אורו עיניו שעה שהביט בכרטיס העבודה, וחיוך של סיפוק עלה על פניו. “הנה צדקתי” ליהג בגסות, “הנה אתם מסוגלים ליותר. אתם יהודים עצלנים את!” התיז בארסיות, והם רק הרכינו ראשיהם כביכול בהסכמה, ואמרו “אכן, התרגלנו לעבודה והמיומנות שלנו השתפרה…”. הקצין האכזר יכול היה לציין לעצמו בסיפוק, כי הוא הצליח “לחנך” את היהודים הפועלים, והוא לא ידע כי הם אלו שהעבירו אותו סדנ חינוך שאליה כלל לא היה מודע.
וכך בכל שבועיים הגבירו בני החבורה את קצב הייצור עוד ועוד, עד שכעבור כמה שבועות עמדנו כבר בהספק של שלוש עשרה חתיכות ליום, ממש כפי הדרישות המקסימליות.
כך המשיכה התחבולה להתקיים על בסיס יומי, עד סוף שהותם בפרידלנד, ולמעשה עד שחרורם.
החבורה כולה שרדה את שנות האימה. הם עלו ארצה ובנו משפחות לתפארת.
