יעקב מרגליות
בטרם ניגש למלאכת הכתיבה על אודות אחד הנושאים הרגישים בעירנו – אנו במערכת ‘שערים’ מבקשים להקדים מילים אחדות:
אנו מודעים היטב לרגישות הרבה של הנושא ולכאב העמוק שהוא מעורר בקרב רבים בעיר. הדחפורים שעלו על בתים בעיר, היו מחזה לא קל. רבים מהניזוקים מרגישים שנעשה להם עוול עצום. מאידך, רבים בעיר סבורים שאין ברירה, וזהו הצעד האחרון לפני הכאוס המוחלט.
ההחלטה לסקר נושא זה לא הייתה קלה, ואנו מבקשים להביע הזדהות לכל הנפגעים – הן אלו שנפגעו כעת מההריסות, והן אלו שנפגעים מתרבות הבנייה חסרת הגבולות שנפוצה בעיר בשנים האחרונות.
בכתבה זו ננסה, בסייעתא דשמיא, ללכת בין הטיפות. מחד, אנו מבינים היטב את הכאב והקושי של משפחות שבנו וחלמו, ושכעת עומדות מול הריסותיו של חלק מהחלום. מאידך, ישנו ההיבט של תקנת הציבור הרחב ובטיחותם של כלל תושבי העיר.
מטרתנו היא להציג תמונה מאוזנת ומכבדת, תוך שמירה על כבודם של כל הצדדים המעורבים. אנו מקווים שהכתבה תשמש כפתח לדיון מעמיק ופורה על הדרכים להתמודד עם הנושא בדרך התורה וההלכה.
נבקש מראש את סליחתו של מי שייפגע מן התיאורים. כוונתנו לטובת הכלל והפרט כאחד.
ויכוחים מול השופל
שחר עולה על העיר. השמש מציצה מבין הבניינים המזדקרים לשמיים, חושפת נוף עירוני שהשתנה ללא היכר בשנים האחרונות. הבוקר הזה שונה. במקום ציוץ הציפורים הרגיל, את האוויר מפלח רעש אחר – נהמת מנועי הדחפורים הצהובים שמתקדמים ברחובות.
אם בשנים האחרונות התרגל כל תושב בביתר לקום למשאיות עפר ומערבלי בטון שהשתלטו על רחובות וסגרו כבישים – הרי שבשנה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה, השתרר שקט מוזר. כמו יצאה העיר לשנת שמיטה בענף הבנייה – שנה ללא הפרעות בנייה חריגות.
וגם במציאות שבה לאחרונה חוזרת הבנייה טיפין טיפין – דחפורי הדי-ניין הגדולים שפשטו על רחובות בעיר היו חריגים בכל קנה מידה. הדחפורים הצהובים נכנסים לרחובות העמוסים, מעוררים את התושבים למציאות חדשה ומטלטלת.
ר’ מנחם, תושב שמתגורר בעיר מזה 15 שנה, יוצא מבית הכנסת אחרי תפילת שחרית ושיעור דף היומי. עיניו נפערות בתדהמה למראה הדחפור שמתקרב לבניין השכן. “זה היום”, הוא ממלמל לעצמו, “יום שכולנו ידענו שיגיע, אבל התפללנו שלא”.
אל מול הדחפורים שהרסו את הבנייה החריגה – עמדו תושבים בתחושות מעורבות. יש כאב, כמובן. אנשים מאבדים את ההרחבות שבנו במסירות נפש, תוך סיכון אישי וכלכלי גדול, מתוך תחושת ‘רחבות’ והליכה על כל הקופה.
ברחוב, תושבים מתגודדים, מביטים במחזה בעיניים פעורות. חלק אומרים: “הגיע הזמן לעשות סדר, כי העיר עוד שנייה מתפוצצת, ועוד רגע ביתר תיראה כמו מחנה פליטים”. אחרים אומרים: “איזו אכזריות ואטימות. למה דווקא הוא נבחר לקרבן? חצי עיר בונה כך, וכעת משפחה אחת נבחרת לשלם את המחיר בדמותו של נזק בן מאות אלפי שקלים”.
אבל לכולם ברור – המצב הגיע לנקודת שבירה.
יום בחיי העיר
בואו לא ניתמם: בשנים האחרונות הפכה ביתר עילית לסמל של חגיגות בנייה ללא חשבון. אין עוד עיר חרדית בכל הארץ שבה הבנייה נעשית בחופשיות כזו, ללא שום רסנים והגבלות. השילוב של כוח עבודה זול (שנפסק בינתיים, מאז המלחמה) ומשכנתאות נדיבות מהבנקים (שמקימים בהידור את המושג ‘נשך’ – ריבית שנושכת את משלמיה ואוכלת את בשרם במשך עשרות שנים) – הפכה את הבנייה לבולמוס של ממש בעיר, ואת היחידות שצומחות כפטריות אחר הגשם – לאפיק פרנסה עיקרי עבור מאות משפחות בעירנו.
כדי להבין את מורכבות המצב, צריך לחוות יום אחד בחיי העיר. השמות בדויים כמובן המציאות אמיתית לגמרי:
בוקר. משפחת פרידמן מתעוררת לצלילי המים הזורמים במדרגות. הביוב גלש שוב. “זה קורה כמעט כל שבוע”, נאנח ר’ יוסף פרידמן. “המערכת פשוט לא מסוגלת לעמוד בעומס של מעל שלושים משפחות בבניין שנבנה עבור שמונה עד עשר משפחות”.
ערב. בבית משפחת כהן, 12 ילדים מתחלקים בשלושה חדרי שינה. “האם יש לנו ברירה מלבד להרחיב כדי לאפשר לכל הילדים שלנו לישון בבית בתנאים אנושיים סבירים. אז הרחבנו. הוצאנו אישורים, אבל כמו שכולם עושים כאן – חרגנו קצת מהאישורים. אם כבר, אז כבר”.
אולי הדוגמה המדהימה ביותר היא של משפחת רוזנברג מגבעה ב’. הם קנו דירה של 98 מ”ר לפני 12 שנה. היום, הדירה שלהם הפכה לאימפריית נדל”ן בת 500 מ”ר. הם הוסיפו שתי קומות, הרחיבו לצדדים, ויש להם, בלי עין הרע, 6 יחידות להשכרה.
הבניין של משפחת רוזנברג הפך לסמל של המצב. מבנה שהתחיל כבניין של חמש קומות, הפך ל’ביתר סיטי טאוור’, וכעת מתנשא לגובה של 11 קומות, עם מרפסות וקונסטרוקציות שנראות כאילו הן מתריסות כנגד חוקי הפיזיקה.
אימפריית נדל”ן
אך מאחורי כל קיר בטון יש סיפור אנושי:
משפחת לוי, שהרחיבה את דירתם כדי לאפשר לסבא וסבתא לגור איתם. “זו מצווה לכבד הורים”, מסביר ר’ יצחק לוי. “לא יכולנו לשלוח אותם לבית אבות. על הדרך, אמרנו, יש הזדמנות לבנות כמה יחידות ולהתפרנס בכבוד. פנינו לשכנים, והם אמרו שלא אכפת להם – הם מפרגנים מכל הלב. לקחנו משכנתא גדולה ובנינו 5 יחידות. כעת אני יכול לשקוד על התורה, וההכנסות מהיחידות מאפשרות לי שקט כלכלי”.
במעלה הרחוב, בדירת גג צנועה, יושב ר’ שמואל, אברך בן 32, רכון על הגמרא. קולות ילדים משחקים נשמעים מהחדר הסמוך, אך בחדר הלימוד שלו שורר שקט מופתי. “בלי היחידות המושכרות”, הוא מסביר בשקט, “לא הייתי יכול להמשיך ללמוד”.
ר’ שמואל ורעייתו, הורים לשישה ילדים, הרחיבו את דירתם לפני כחמש שנים, הוסיפו חמש יחידות דיור קטנות – שתיים בצמוד לדירתם, ועוד שלוש על הגג. “ההכנסה מהשכרת היחידות מאפשרת לי ללמוד בשקט”, הוא אומר.
אך כעת, עם איום ההריסה המרחף מעל היחידות הללו, ר’ שמואל מוצא עצמו בדילמה קשה. “אני מבין את הצורך בחוק ובסדר”, הוא אומר, “אבל מה יום מיומיים? כולם בונים כך”.
הסיפור של ר’ שמואל הוא אחד מני רבים. עבור משפחות רבות, יחידות הדיור הנוספות הן מקור הכנסה עיקרי.
גם במקרה של ההריסות בשבוע שעבר – אלה שניזוקו מהם הינם יהודים יקרים ומוערכים בהם. אחד מהם, אדם שזוכה להערכה עצומה בקרב כל מכריו וידידיו, בהיותו בעל לב זהב העוסק בצרכי רבים באמונה בחיוך ובמאור פנים נדיר – ראה בעיניים כלות ובלב נשבר כיצד הדחפורים עולים עם מעשה ידיו שבו השקיע את כל כספו ואף נטל הלוואות לצורך כך, כשהוא תוהה: “במשך שנים הייתה כאן תרבות בנייה ללא הגבלה. מדוע דווקא אני נבחרתי לספוג?”
נדרש איזון נכון
ובין שני הצדדים הללו – נדרש פתרון אמיתי. לכולם ברור שכאשר דירה פרטית צומחת ל-1.6 דונם(!) – זוהי מציאות כאוטית, שאיננה מתקבלת על הדעת, ובסופו של דבר פוגעת בעיר כולה. וכאשר לצידו של בניין קיים צומח לפתע בניין שלם(!) בגודל זהה, ללא שום אישור, תשתיות או היתר – זה הדבר הרחוק ביותר מהמושג ההלכתי ‘תקנת השוק’. האם לא ניתן לבנות ולהרחיב, ועדיין להישאר בסטנדרטים של טעם טוב וסביר?
וכעת, נדרש איזון.
גורם עירוני שעימו שוחחנו ניסה למצוא את נקודת האיזון הזו: “אנחנו לא באים להרוס. בתוך עמנו אנחנו יושבים. אנחנו מבינים שיש צרכים אמיתיים. אבל חייבים למצוא דרך לענות עליהם בצורה מסודרת, בלי לפגוע בבטיחות ובאיכות החיים של כולם”.
לדבריו, ידי העירייה בעניין אזוקות, שכן אלמלא העירייה תטפל באופן מידתי – המינהל האזרחי יעשה זאת, ואז יופנו הדחפורים כלפי כל חריגת בנייה בעיר, ללא קשר למידת החריגה וסבירותה.
“לכן”, הוא טוען, “מבצע ההריסות, שיצא לדרך לאחר מתן התראה כחוק, מתמקד רק בתוספות הבנייה המוגזמות והמסוכנות ביותר. לצד זאת, שוקדים בעירייה על מתן אפשרות להסדרה של תוספות קטנות יותר, בתנאי שיעמדו בתקני בטיחות. לצד זאת, אנו ממשיכים במדיניות ההקלה בתהליכי קבלת היתרי בנייה, כאשר הנציגים המסורים משתדלים לטפל בכל פנייה בצורה מסורה ואחראית”.
שיעור חשוב
ומה הלאה?
כשהאבק של ההריסות ישקע, תישאר השאלה הגדולה: איך מאזנים בין הצורך בדיור למשפחות גדולות, לבין שמירה על בטיחות ואיכות חיים?
“זו הזדמנות”, אומר אחד מחברי מועצת העיר. “הזדמנות לחשוב מחדש על איך אנחנו בונים, איך אנחנו חיים. אולי במקום להרחיב ללא היתרים – נחשוב על טובת כלל הציבור. נמשיך לבנות, אבל בצורה סבירה, הגיונית ואחראית. לא הגיוני שדירה אחת תהפוך לשש דירות, וקומת גג אחת תצמיח שלוש וארבע קומות. בין מדיניות של ‘אפס הרחבות’ שבוודאי אינה מתאימה לעיר חרדית, למדיניות של ‘מערב פרוע’ – יש מקום הגון והוגן, שעליו ממליץ בית הדין של ביתר ועליו ממליץ כל בעל דעה וסברה ישרה.
המציאות החדשה מהווה שיעור חשוב לכל מי שמתכנן לבנות או להרחיב את ביתו. אחד הקבלנים שהיו בשבועות האחרונים בעובי הקורה – אמר ל’שערים’: “הכאב גדול, וליבי עם בעלי הנכסים ששילמו את המחיר. יש כאן מסר ברור לכל מתכנני הבנייה: קחו אישורים ואל תתחכמו. ההליך אמנם עשוי להיות ארוך ולעתים מתסכל, אבל הוא הכרחי. בסופו של דבר, בנייה חוקית היא הערובה היחידה לביטחון ולשקט נפשי”.
בית הדין של ביתר, בראשות מרנן ורבנן חברי הבד”צ, מפרסם מפעם לפעם את עמדת ההלכה בעניין הבנייה. מעבר להיתר החוקי שנדרש – בית הדין עצמו ממליץ על תקנות השוק. כדאי לזכור: יש דרך ארוכה (הוצאת היתר בנייה) שהיא קצרה (שקט נפשי). ויש דרך קצרה (בנייה מהירה ללא היתר) שהיא ארוכה (הסתכנות בהריסה, הסתבכות עם החוק, הוצאות ותשלום על ההריסה, וירידת כספי המשכנתא לטמיון).
הבה נבחר בדרך הבטוחה, ונזכה לסייעתא דשמיא בכל מעשה ידינו.
מאחד שמעורב בפרטי ההריסה ברחוב אבא שאול, אני אומר לכם שלא היה צדק בהריסה הזאת, הבן אדם היה לו היתר והוא חרג בסה”כ 20 מטר מההיתר, ראיתי את הצו שקיבל והופתעתי, בזמן שאנשים מסביבו בנו מגדלים של דונמים שלמים הוא חרג ב20 מטר בלבד, אני דיברתי עם הבן אדם היקר הזה, הוא אמר לי שהוא בעצמו גם מתנגד לבנייה המוגזמת הזאת בעיר ולכן הוא בנה רק מרפסת לחזית ולא מבנה שלם כמו שאר השכנים ברחוב , הזוי כמה שאין צדק ובסוף הרסו למישהו שהיה טרף קל ללא שום הגיון, כדי לקבל תמונות טובות וזהו. ואת האנשים שבונים ללא גבולות לא הענישו כלל.
תכתבו גם על הבניות ה’חוקיות’ של כל עובדי העיריה! כולם הרי עם היתרים חוקיים ביותר