יעקב מרגליות
ליל שישי אור לג’ אלול. בהיכלי בתי המדרש היו שהרימו גבה: איך ייתכן שלא מלא כאן מפה לפה? ליל שישי ראשון של אלול, לילה שני של זמן אלול – להיכן נעלמו חלק מהאברכים המובחרים שאמורים למלא עתה את בית המדרש?
התשובה ציפתה באולם אחד בביתר עילית, שם ישבו באותה שעה מאה וחמישים אברכים מסולתה ושמנה של העיר. הללו קיבלו הוראה לא ללכת היום לכולל ערב. בהוראת מורנו המרא דאתרא הגאון הגדול רבי חיים אלעזר וייס שליט”א הם נקראו לאסיפה דחופה. “עניין של פיקוח נפש” – אמרו להם. וכשאלו המילים – מי לא יבוא, גם על חשבון כולל ערב או חברותא קבועה?
וגם שם, לא רק בהיכלי בתי המדרש, הרימו גבה…
אף פעם לא דברו בסגנון הזה. הם שמעו בחייהם דיבורים על קושי ומחסור של משפחות במצוקה. אבל שהרבנים ידברו על רעב ממש? על ילדים שהולכים לישון רעבים וצועדים לבית תלמודם בלי פרוסת לחם? את זה הם לא חשבו שישמעו בעולם המודרני והנהתן של שלהי תשפ”ד. שהרבנים שמורנו הגאב”ד ומורנו הראב”ד יאמרו שהם וחברי הבד”צ מכירים את המקרים באופן אישי – אלו הם דיבורים שלא שמעתן האוזן מעולם.
עדות מסמרת שיער
ההלם היה מוחלט, כאשר מנהל ‘קופת ביתר’ הרה”ח ר’ פנחס ברים הי”ו פתח בדברים, יותר נכון סיפורים מסמרי שיער על מקרי רעב של ממש. הכיבוד שהונח על השולחנות לכבודם של האברכים שהגיעו לאסיפת החירום נתקע להם בגרון מרוב הלם. איך אפשר לנשנש אבטיח כשאתה שומע מקרים אוטנטיים על אנשים רעבים?! ולא אחד ולא שניים. סיפורים נוראיים שגם הם לא הובאו במלואם מפאת קוצר הזמן.
בזה אחר זה הובאו סיפוריהן המפורטים של משפחות שממתינות לתמיכה קבועה, אך מצב הוראות הקבע עדיין אינו עונה על הביקוש. מקרים כאלו, סיפר הרב ברים, מטופלים על ידי עסקני הקופה בעשרות טלפונים לתורמים ייעודיים שמוכנים תמיד ברגע האחרון להטות שכם ולדאוג שלא תישאר משפחה רעבה בשבת קודש. אבל אי אפשר לפנות אל התורמים הללו כל שבוע. חייבים שמערכת התרומות הקבועות תכסה את כל מאגר הממתינים לתמיכה.
כאן נטל הרב ברים פאוזה, אתנחתא בשטף דיבורו – כדי להדגיש את מה שאינו מובן מאליו. בהתרגשות ובסערת רוחות אמר: “אנחנו מדברים על אוכל! על לחם וחלב! אוכל לילדים רעבים. אולי לא תאמינו, אבל זו מציאות קיימת בימים אלו בביתר עילית. מציאות שעסקני הקופה מכירים ממקרים שמגיעים אליהם. מציאות נוראה עליה מעידים רבותינו המארי דאתרא שליט”א ממעשים המגיעים לפתחם. חדי עין יכולים לראות את המציאות הזאת בשטיבלאך ובבתי כנסת בהם מוגשים שתיה וכיבוד, ונצפים שם אנשים שממתינים לשעת כושר ומסתירים מעט חלב ופרוסת עוגה מתחת לחליפתם כי בבית אין להם…”
זעקת הספרא-דדיינא
הספרא דדיינא של בית הדין דביתר, הרה”ג ר’ פסח בורנשטיין שליט”א, נקרא לשאת דברים ולהנחות את האסיפה החשובה. דבריו בלהט קרלינאי הרעישו את אמות הסיפין: “יושבים כאן רבנים חשובים העוסקים בתורה. אין להם זמן לדיבורים. יש להם מספיק עבודה, עבודת ה’ רבה לפניהם. זה לא הזמן לדבר זה זמן לעשות! עכשיו זה זמן שהריבונו של עולם ושליחיו הרבנים שליט”א אומרים לנו: ‘מי לה’ אלי’. אם יש בביתר משפחות כמו ששמענו מקודם שאין להם לחם לאכול! אם יש 120 משפחות שמחכות לתמיכה שבועית לשבת קודש שיהיה להם קצת חלה וטונה בבית. 120 משפחות שעומדות בתור ומחכות ואין לתת להם – אין ‘מי להשם אלי’ יותר גדול מזה!
“הניסיונות הם לא פשוטים, ומי מדבר על כל האיומים מבחוץ – זועק ר’ פסח שליט”א. כל אחד שואל את עצמו לאיפה אני בורח?! מי שואל את השאלה הזאת? הגמ’ שואלת את השאלה הזאת! ‘מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח’? אלו הם חבלי משיח! מה אנחנו יכולים לעשות? להיכן לברוח? והגמ’ עונה: ‘יעסוק בתורה ובגמ”ח’! זו העצה לכל אחד ואחד. אנחנו מדברים על הצרכים של העניים שזה הרי מויר’דיק, לכל אחד בעצמו זו זכות. לכל אלה שנקראו לכאן, יש להם זכות שנתנו להם את האפשרות של ‘יעסוק בתורה ובגמ”ח’, זו העצה להינצל ולזכות לסיעתא דשמיא בבריאות פרנסה נחת, ולהינצל מכל מה שקורה מסביב”.
הוא ממשיך בסיפורים נפלאים מגדולי ישראל על החיוב לעסוק בחסד מלבד לימוד התורה הקד’. ועובר לחלק ה’למעשה’: “יש בביתר לעמלה מ- 12,000 משפחות. והוראת קבע יש בסביבות 4000. זה בקושי שליש! הרבנים שליט”א זועקים: רבותי איפה אנחנו? חייבים להוסיף! מה אומר כל אחד לעצמו: איך גיב פאר דעם, איך גיב פאר דעם, אני נותן לזה ונותן לזה. הכל טוב ויפה הכל צריך להמשיך! הכל מאד חשוב!
“דבר ראשון יש פסק בהלכה שיש ‘עניי עירך’, יש הרבה פוסקים שעניי עירך זה לא מהקהילה שלך אלא עניי עירך. דבר שני, מה שסיפרו קודם. ליהודים המסכנים הללו ע”פ רוב אין קהילה, אין להם אנשים קרובים שיעזרו להם. אין להם. ואז אנחנו לא מצילים רק את החיים שלהם. אנחנו מצילים את החיים של הילדים שלהם, ולא רק את החיים הגשמיים אלא את החיים הרוחניים. אז בודאי שאם נתנו לנו כזו זכות, ניקח את זה בשתי ידים, וכל אחד יביא הרבה יותר ממה שהוא חשב ממה שמבקשים ממנו”.
עדותו של שר החסד
אורח מיוחד טרח והגיע מירושלים לאסיפת החירום. הרה”ח ר’ אברהם סלונים שליט”א מאנשי ירושלים של מעלה, שצדקה וחסד הוא לחם חוקם, הגיע כדי להסביר שהמציאות שעליה מדברים רבני העיר שליט”א ועסקני הקופה היא מציאות קיימת. ככל שהיא נוראה היא מציאות.
“יש גם אנשים שמחמת מצוקת הכסף לא שולחים את הילדים עם אוכל לת”ת”, מעיד שר החסד מירושלים רבי אברהם סלונים. “ילדים מגיעים בבוקר לת”ת בלי שום שקית, למה כי אין אוכל בבית, פשוט. יש בתים שבבוקר הבעל עומד לצאת מהבית האשה אומרת: אין לחם… אין חלב… אין שום דבר… אין לו מאיפה לקחת! בעל המכולת לא ייתן לו, ומהחברים בכולל הוא כבר לווה ולא שילם ולא יתנו לו.
“יש המון המון מקרים”, העיד הרב סלונים, “של ילדים שממש הולכים רעבים, הולכים בבוקר רעבים או הולכים לישון רעבים. יש מצבים כאלו והמון, אם לא ידאגו להם ה’ ישמור, זה המינימום שחייבים בצדקה. כל מי שהתאסף כאן כבר הגיעו עם רצון, ואין מזרזין אלא למזורזין”.
תחנוני המרא-דאתרא
בשלב זה כובד מורנו המרא דאתרא שליט”א לשאת דברים. היה אפשר לחתוך את האוויר בסכין. הרב שליט”א מעיד בפיו שהוא מכיר באופן אישי את המקרים עליהם דברו הרב ברים והרב בורנשטיין. אלו אינם המצאות. זה לא רצון להלהיב בדברים בלבד. זוהי האמת העגומה כפי שהיא מוכרת למרא דאתרא שליט”א ולחברי הבד”צ.
אם משהו לא הובן דיו, נאמרו המילים הברורות: “זה לא הגזמה מה ששמענו מקודם מר’ פנחס ומר’ פסח שליט”א. זה לא הגזמות! הרבה מקרים שהזכירו אני אישית היית מעורב בזה. יש ממש מקרים שרעבים ללחם ופורס אין להם וצריך למצוא להם פתרון“. וכשהדברים נאמרים ויוצאים במפורש מפיו של המרא דאתרא שליט”א שדבריו שקולים ומדודים הלב יוצא אל המשפחות העניות ואל הילדים הרעבים.
ומורנו המרא דאתרא שליט”א ממשיך: “אשריכם ואשרי חלקכם שכל אחד ממש מטה שכמו לתת מזמנו היקר לזיכוי הרבים. חז”ל כבר אומרים גדול המעשה יותר מן העושה. נאספו פה בלי עין הרע ציבור חשוב של חשובים אברכים חשובים מאד, ת”ח מופלגים, שרוצים להטות שכם ג”כ כמו גדולי התנאים והאמוראים שהיו גבאי צדקה, כמו רבי חנינא בן תרדיון, אביי, רבא ומר עוקבא. כל אחד ואחד שהתאסף כאן מוכן לקבל עליו את השליחות להיות המעשה אף שיש להתאמץ, זו זכות גדולה מאד להיות גבאי צדקה”.
והרב שליט”א שב ואומר את המילים הכואבות והשורפות לבבות: “יש פה בעיר עניים שמשוועים ללחם. שה’ ישמור את העיר, ובזה שכל אחד מטה את שכמו להיות גבאי צדקה, מי יודע כמה גזרות רעות מתבטלים בכל ארץ הקודש בזכותו ובזכות עירנו“.
“אתם השלוחי דרבנן זכיתם בעז”ה יתברך, ובוודאי עם הברען שלכם, עם ההתלהבות דקדושה, בודאי נוכל להגדיל את ההו”ק של העיר. לפני שנה הוסיפו יותר מאלף ובודאי השנה ג”כ בעזה”י אפשר להוסיף עוד אלף ועוד אלף ועוד אלף. אנו אוחזים עכשיו בשליש מהעיר. למה שלא יהיה לכה”פ שני שליש מהעיר? זה מסתברא שיכולים לתרום כל חודש 135 שקלים”.
והרב שליט”א מסיים בברכה: “הקב”ה יעזור לכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה שכמו שאומרים ב’מי שברך’: הקב”ה ישלם שכרם ויסיר מהם כל מחלה וירפא לכל גופם ויסלח לכל עוונם. מה שצריכים עכשיו בחודש אלול, כל אחד ואחד עיניו נשואות לאבינו שבשמים להכתב ולהחתם בספרם של צדיקים, ושנזכה כולנו יחד בשנת גאולה וישועה להיכתב ולהחתם בספר החיים בספרם של צדיקים גמורים ושנזכה כבר לגאולת עולם במהרה בימינו אמן”.
יותר מפיקוח נפש!
בשלב זה, הרה”ג ר’ פסח בורנשטיין שליט”א נוטל שוב את מטה המנחה ומוסיף דברים חשובים: “הזכות שיש לאלה שיושבים פה זה לא רק שהם שותפים להחזיק בתים. הם שותפים לכך שילדים יגדלו כמו שצריך גם ברוחניות. אבל לא רק זה. הם זוכים גם שהרבנים שליט”א נותנים לכל אחד ואחד כתב ‘מינוי שליחות’. הרבנים מכריזים וממנים כל אחד להיות שותף לדבר מצוה להיות שלוחא דרחמנא ושלוחא דידן להיות עושה ומעשה עבור קופת הצדקה של עניי עירנו ולהיות ידא אריכתא של רבותינו הגאב”ד, הראב”ד וחברי הבד”ץ שליט”א להעמיד את עמוד החסד על תילו. לא רק הזכות להביא את הכסף אלא הזכות זה השליחות של הרבנים. זו זכות גדולה להיות ידא אריכתא, וברור שאם הולכים בכח הרבנים גם של התורה וודאי וודאי שנצליח”.
דברי סיום וחיזוק ברורים נאמרו ע”י מורנו הראב”ד הגר”צ ברוורמן שליט”א שעמד על מסירותו של מורנו המרא דאתרא שליט”א: “אני לא יודע אם יש כזה דבר בכל העולם, שיש קופה של צדקה שהמרא דאתרא – שבגדלות שלו לא צריך להאריך – מעורב בכל דבר והכרעה על פיו. הזמן שלו יקר, לא כמו הזמן שלנו אלא פי כמה ואעפ”כ הוא לא מסתכל על שום דבר אין לו שום חשבון של זמן כשזה מגיע לצדקה. והעסקנים שאני מכיר אותם באופן אישי, אני חושב שאין עוד מקום שמתנהל בצורה כזו ע”י אברכים ת”ח וחשובים שמקדישים את הזמן שלהם בצורה כ”כ נפלאה”.
וגם הראב”ד, כמו המרא דאתרא שליט”א אינו משאיר מקום לספיקות ושאלות על המצב החמור: “אני רוצה רק להגיד עוד נקודה אחת, צריך לדעת שלא מדובר כאן רק בצדקה, מדובר פה בפיקוח נפש, בית שאין בו את המינימום זה פיקוח נפש. פיקוח נפש זה לא רק בן אדם שמת ברחוב נפוח מרעב. אם הבית לא מתנהל והילדים לא מתנהלים וכל העניין המשפחתי לא מתנהל, יש בעיות בשלום בית וחינוך הילדים – זה פיקוח נפש!
“אני אומר: זה יותר מזה פיקוח נפש! אני אומר לכם: מי שקרוב לענינים יודע שזה פיקוח נפש, ומי שנותן יד הוא שותף בזה. גם מי שהוא שותף באחוז הוא גם שותף, וגם גבאי צדקה שהולך פעם בשבוע כל השבוע הוא גבאי צדקה, ויש את הזכות והטהרה והקדושה כל השבוע הוא מקבל את השם גבאי צדקה כל השבוע. צריך לדעת, כל אלה שנמצאים פה יש לכם את הניסיון והבטחה גמורה, כל מי שמתעסק בשביל אחרים בשמים מבטיחים לו כפל כפליים, רואים השגחה פרטית בדבר הזה, ויש לי חלישות הדעת כנגד האברכים שהולכים מבית לבית ביום שישי ומזכים את הרבים, הזכות הגדולה הזו וודאי תעמוד להם”.
מעשה מפי הראב”ד
הראב”ד סיפר, כי “היה יהודי בירושלים רבי זונדל קרויזר הוא היה אדם גדול ומתמיד. היה ישן אולי 4 שעות בלילה כל ימי חייו. אי אפשר לשער את ההתמדה שלו. בשנים האחרונות היה מתעסק בפריטת צ’קים לאברכים ו הולך עם זה לבנק ומחכה. הוא אמר: א”א לעבור את העולם רק עם תורה! ודאי שתורה זה העיקר, אבל מה עם ‘לשמור ולעשות ולקיים’? בראש הארגון הזה עומד מרן הגאב”ד וחברי הבד”ץ ואף אחד מהם לא מסתכל על הזמן. צריך לדעת שהכל נעשה במסירות נפש ומי שתורם ועושה למקום הזה הוא תורם למקום הנכון. כל אלה שלקחו פה על עצמם וקבלו עליהם עול תורה כשמקבלים עול תורה ועול צדקה זה כאילו מעצמו הם קבלו, שה’ יעזור שכולם יזכו לשנה טובה וכתיבה וחתימה טובה”.
דברי סיכום והדרכה לאברכים נמסרו מפי מנהל ‘קופת ביתר’ הרה”ח ר’ פנחס ברים הי”ו, שהסביר את המטרה והדרך לפעולה כדי להוסיף עוד הוראות קבע שיוכלו להאיר עוד בתים, למנוע רעב מילדים ולהציל נפשות כאובות מפיקוח נפש גשמי ורוחני.
האברכים המתנדבים קבלו ערכות בהם מינוי שליחות אישי מהמרא דאתרא שליט”א ורשימות והוראות לפעולה, ויצאו נחושים ומחוזקים לפעול להרבות צדקה וחסד וללכת בשליחות הרבנים שליט”א להפסיק אחת ולתמיד את חרפת הרעב מעירנו המעטירה.
אריה ארליך
ביתר עילית וביתר תחתית
לשבת בסלון המשופץ בטוב טעם, מתחת לתקרה הדקורטיבית המקוּרְנֶזֶת, ולזכור שיש אנשים שלא מסודרים-ומסתדרים כמונו >>> רצף מחשבות על פערי תרבות קיצוניים הייחודים לעירנו האהובה, ביתר-עילית, ועל שכבת שומן-העושר העלולה להשכיח מאתנו את מציאות חייהם של שכנינו היקרים >>> תושב העיר איש התקשורת ר’ אריה ארליך במאמר מיוחד שכתב לבקשת ראשי הקופה
א | ביתר הראשונה וביתר השניה
הנמכות גבס דקורטיביות. גינות מטופחות מושקות-מושקעות. דשא סינטטי גבוה ובוהק. קרניזים מהודרים. חיפויים ודקורציות. תאורה מודרנית. ספות עור. רכב חשמלי מתקדם…
אנשי ביתר, בלי עין הרע, חיים בתרבות של עושר שאינה מצויה בערים חרדיות אחרות. תודעת השפע שולטת בגאון ובאה לידי ביטוי בכל פינות ומחנות: מטבחי פאר מאובזרים, בעלות של עשרות רבות של אלפי שקלים. שיפוץ ושיפוץ-דשיפוץ. פאר והדר. הכל על חשבונו הנדיב של הבנק שמעמיד הלוואות כיד-המלך, עם תשלומים והשתעבדויות ארוכות שנים כיד גוֹבֶה-המלך.
מנגד, במרחק הליכה קצרה, לעיתים במרחק קיר, מתגלה תמונה שונה בתכלית. דירות צפופות וצנועות, לעתים במצב תחזוקה ירוד, משמשות בית למשפחות ברוכות ילדים המתמודדות עם קשיי הקיום היומיומיים. משפחות מתמודדות במלחמת קיום אכזרית שאינה עושה הנחות.
בזמן שרבים מאיתנו מתלבטים איזה סוג נברשת יוקרתית נבחר לסלון המרווח, יש מי שמתחבט כיצד להצליח ולספק לילדיו ולבני ביתו את צורכי המחיה הבסיסיים ביותר – מזון, ביגוד. תנאי מחיה הולמים.
בלי להשוות חלילה, פערי התרבות הקיצוניים המאפיינים את עירנו, מציפים בזכרוני את אותה עיר עליה מספרים חז”ל הקדושים במסכת גיטין דף נז על כך שבזמן שמחצית העיר סועדים לבם וחוגגים בנעימים, המחצית השניה נשחטים ונטבחים ל”ע.
אנחנו חיים בעיבורה של מציאות חברתית-כלכלית מורכבת, המאפיינת בספקטרום רחב להפליא. רבים מאיתנו זוכים בחסדי שמים לפרנסה מכובדת, אם בתחומי ההיי-טק, הנדל”ן, או עסקים משגשגים אחרים (ולמצער לאשראי בנקאי נדיב – שאחריתו מי ישורנו). וממש באותו הזמן – אחרים חיים במחסור נצחי, שדורס נפשית ופיזית את נפשותיהם ונפשות צאצאיהם.
ב | קונספציה זה אנחנו
מעצם טבענו, אנו נמשכים אל הדומה. מקיפים את עצמינו באנשים שפחות או יותר חיים באותה רמת חיים שלנו. כמעט כל מי שיערוך מבדק עצמי, יגלה כי המעגל החברתי המקיף אותו, מרוויח פלוס מינוס את אותו גובה משכורת.
כמו ברכב, גם בחיים: ‘שטחים מתים’ נרחבים מסתתרים מעינינו. הקהילתיות שעוטפת אותנו, לצד מעגלי החברים, מהווים מעין שכבת שומן המכסה את עינינו וגורמת לנו לעיוורון.
חז”ל כבר קבעו ש”אין השבע מבין את הרעב”. כשאנו יושבים בנוחות בסלון המפואר שלנו, קל לנו להתעלם או אפילו לשפוט בחומרה את מי שמתקשה לסגור את החודש. אנו עלולים לפטור את מצוקתם בתירוצים של “חוסר השתדלות” או “ניהול כלכלי לקוי”, מבלי להבין באמת את עומק האתגרים עמם הם מתמודדים.
מציאות החיים שלנו, גורמת לכך שאנחנו שבויים עמוק בתוך ‘קונספציה’. אנחנו סבורים בטעות שכולם חיים, איכשהו, באזור-החיוג שלנו. מעולם לא נפגשנו חזיתית עם אותה משפחה החיה בדוחק איום ונורא.
זאת האמת: אנחנו לא מודעים כלל למצב העוני בעיר!
ג | שם המשחק: מודעוּת
בשיחתי עם תושבים רבים, התחלחלתי לשמוע שהם אינם מודעים לעובדות הפשוטות: ילדים וילדות שמגיעים לתלמוד תורה ולבית הספר עם תיקים ריקים.
הם מרימים גבה ושואלים אותך בציניות: “נו, באמת…”
הפער האדיר בין סגנונות החיים שמתקנזים לאותה עיר, הוא בלתי נתפס באופן שערורייתי. באותו רחוב, בתוך אותו בנין, על גבי אותה מדרכה, חיים ומתהלכים אנשים שונים החיים בשני הקצוות הניגודיים ביותר של ה’סקלה’ הכלכלית.
כל אחד מהם שרוי כולו במציאות הפרטית של חייו, עד כדי כך שהוא מתקשה להאמין שקיימת מציאות חיים שונה לחלוטין.
אם יורשה לי, הקטן, להביע דעה, אבקש להכריז בזאת על משימה היסטורית שמוטלת לפתחנו: מלאכת ‘פקיחת עיניים’ שעוד תיזכר לימים רבים.
בסיפור שלנו אין אשמים. אין הכאה על-חטא. אין חשבון-נפש ציבורי. יש רק משימה אחת: ‘פקיחת עיניים’, או במילים אחרות: הצפת העוני למודעות הציבורית.
ד | קחו את זה מכאן
בואו נניח את האצבע על נקודה מעניינת:
כש’קופת ביתר’ זועקת תחת כל עץ רענן, שיש בעיר ילדים רעבים, האדם השבע מרשה לעצמו להדחיק, להתעלם, להמשיך הלאה בחייו.
האיש ה’שבע’ מרגיש בנוח לצאת מן המכונית החשמלית, לקשקש במפתחות וללהג בין מנחה למעריב דעות תיאורטיות על מה נכון או לא נכון לעשות עם המשפחות שמתקשות לסגור ולכסות את החודש.
לעומת זאת, כשחבר שלך מגיע ומספר לך, מכלי ראשון, על משפחה בבניין שלו, שהוא מכיר אותה אישית ויודע מקרוב שאין להם כסף לעשות שבת, הלב שלך נצבט ואתה מוציא מהארנק כמה שטרות…
ככה אנחנו בנויים. זאת הצורה שבה פועל עולם הרגש שלנו. ידיעות יבשות ושטוחות שחולפות ליד אוזננו, לא מצליחות לרגש אותנו ולהניע אותנו לפעולה. רק כאשר הידיעה היבשה והתיאורטית הופכת לסיפור-חי עם צבע וצורה, דמויות ועלילה, אנחנו חווים את הכאב ולא מסוגלים להמשיך הלאה בשגרת-האדישות.
באותו לילה, כשנקרע בפניי צוהר בלתי-אמצעי להכחשה הגדולה ששוררת בקרב תושבים רבים בעיר כלפי העוני הקיים בבתים רבים, הבנתי לפתע תובנה מעניינת:
כאשר אתה חי בעיר שיש בה ילדים שלא מצליחים להירדם בלילה כי הם לא אכלו ארוחת ערב, אתה יודע שאתה ‘אמור’ לא להירדם בלילה.
אבל, כשאתה מכיר מכלי ראשון מה שקורה פה בעיר, אתה באמת לא מצליח להירדם, אתה מתהפך במיטה מצד לצד בחוסר נוחות…
ובסוף אתה קם ומתיישב מול המחשב, פורק את סערת-הרגשות שאופפת על גבי הכתב…
