יעקב מרגליות
כעשרה חודשים לאחר פרוץ המלחמה בשמחת תורה, וברקע הדיווחים על ניסיון החיסול בשבת של מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה מוחמד דף והדיבורים על עסקת שבויים והפסקת אש – בביתר עילית מרחפת כל העת התהייה: מתי יחזרו החיים למסלולם בכל הקשור לענף הבנייה בעיר?
הנושא – יש לציין כבר בהתחלה – הינו סבוך ומורכב. החזרתם של הפועלים הפלסטיניים לביתר הוא עניין שמעורר בעתה בקרב רוב-ככל תושבי העיר. אם גם לפני המלחמה המחזות של פועלים פלסטיניים שמסתובבים במבטים מזרי-אימה בבנייני הבתים, בין ילדים ונשים – עורר תחושה לא נעימה עד כדי חשש של ממש – מאז מאורעות שמחת תורה תשפ”ד המצב הוחרף שבעתיים, והחשש הבטחוני מקנן בלבבות.
מצד שני, המחיר עבור מאות תושבי שנתקעו באמצע בנייה, לאחר שלקחו משכנתא והחלו את העבודות – הוא ללא נשוא. כך גם עבור הקבלנים, האדריכלים, מעצבות הפנים ושאר המתפרנסים מענף הבנייה בעיר, וכך גם עבור אלה שמתכננים להרחיב את דירותיהם, ופתרון באופק – איִן.
לפני כשלושה חודשים, לאחר שהצפנו את הזעקה ב’שערים’, החלה פריצת דרך בכל הקשור לאתרי בנייה ציבוריים. באותה תקופה התחלנו לראות אתרי בנייה שנפתחים מחדש, פועלים שנכנסים בפיקוח הדוק, ומשאיות שחוזרות לעיר. וכך אושרה כניסתם של פועלים פלסטיניים אך ורק למבני ציבור שנמצאים באמצע בנייה, ואכן, כך התאפשרה ההתקדמות במבנים רבים בעיר, כמו בית הכנסת של חסידי קרלין ברחוב אוהב ישראל פינת קדושת לוי שנחנך השבוע, בניין ישיבת ‘עמלה של תורה’, ועוד בניינים ציבוריים בבנייה שהיו תקועים וכעת חזרה אליהם תנופת הבנייה.
ההחלטה לאשר כניסת פועלים אך ורק למבנים ציבוריים – התקבלה על ידי מפקד החטיבה. הנימוק: במבנה ציבורי אין חיכוך ישיר עם תושבי העיר, והפועלים אינם מסתובבים בבנייני מגורים. בנוסף, את הפועלים מלווים מאבטחים יהודיים, לפי מפתח קבוע של מאבטח חמוש אחד על כל חמישה פועלים.
וכעת, עם הצלחתו של מודל המבנים הציבוריים – קבלנים ותושבים תוהים בזהירות האם יש מקום לבחינתה של חזרה הדרגתית וזהירה של הבנייה הפרטית.
בטרם נמשיך, הנה העובדות שמוכרות לכל מי שקשור לענף הבנייה בעיר: בעשרת החודשים האחרונים, הקיפאון בענף הבנייה בעיר עקב ההחלטה (המוצדקת כמובן) על מניעת כניסתם של פועלים פלסטיניים לעיר – הוביל למפולת כלכלית שניכרת בכל ענפי הבנייה בעיר. המציאות הזו נותנת את אותותיה החמורים על מאות משפחות המתפרנסות מהענף.
אין זה סוד – שענף הבנייה ששגשג בעיר היה אחד ממקורות הפרנסה עבור משפחות רבות בביתר. עירנו רוויה בקבלנים, מפקחי בנייה (שלמדו את המקצוע בקורסים מקצועיים בהשקעה כספית ובתוכנית לימודים שהתפרסה על פני זמן ארוך) ועוד ועוד בעלי מקצוע בתחום הבנייה.
למערכת ‘שערים’ הגיעו עדויות על קבלנים תושבי העיר שמזה כעשרה חודשים חיים מהלוואות, על משרדי אדריכלות ועיצוב פנים שנסגרו, על חנויות לחומרי בניין וקרמיקות ששוממות מקונים ובעליהן חושבים ברצינות על הקפאת הפעילות עקב חוסר הכנסות, וכמובן – על בעלי דירות שנתקעו באמצע בנייה ואין פתרון באופק. במקביל, דמי המשכנתא שנלקחה לצורך כיסוי עלויות הבנייה ממשיכים להיגבות מדי חודש, כאשר מנגד אין הכנסות שיכסו זאת.
לאורך כל חודשי המלחמה, עד כה, לא היה מענה מצד אף אחד מהרשויות. המצב בשטח הוא שאין אפשרות להכניס פועלים לבנייה פרטית. פתרונות שונים שנוסו – עבודה יהודית, ולהבדיל, ערביים ממזרח ירושלים ובעלי תעודת זהות כחולה, נותנים מענה חלקי בלבד, ויקר פי כמה וכמה.
קבלנים בעיר הלינו בשיחה עם ‘שערים’, כי במקרה של ערבים בעלי אזרחות ישראלית – האבסורד זועק לשמים: אם כניסת ערבים לעיר מסוכנת – כיצד מאפשרים את כניסתם של ערבים בעלי ת”ז ישראלית? הרי הניסיון מלמד על סיכון ביטחוני שהדבר יצר בעבר, לא פחות מאשר הסיכון של פועלים פלסטיניים. “מה התועלת מלבד המחיר היקר בהרבה שנאלצים לשלם תושבי העיר שנאלצים להשלים את עבודות השיפוץ שהחלו בהם לפני המלחמה?”, תוהה אחד הקבלנים בשיחה ל’שערים’.
לדבריו, מדובר למעשה בהחרפת המצב ביחס למה שהיה לפני המלחמה: הפועלים הפלסטיניים לפחות עברו בידוק בטחוני קפדני בכל בוקר, והקבלנים שהעסיקו אותם הפקידו ערבויות כספיות. לכך יש להוסיף את הנוהל שהתחדש באתרי הבנייה הסגורים שקיבלו היתר להעסיק פועלים פלסטיניים – להצמיד שומר חמוש על כל חמישה פועלים. “ההוראה הזאת”, מציין איש שיחנו, “אינה חלה על הערבים הישראליים שנכנסים לעיר בחופשיות, ללא בידוק, ללא אבטחה וללא כל פיקוח”.
כאמור, למרות מחזות שנראים פה ושם של פועלים יהודיים שהחלו לעבוד בעיר, מדובר בענף שהוא ממש בתחילתו, ואין בו בשלב הזה כדי לתת אפילו מענה חלקי. העבודה היהודית טרם הוסדרה. מדובר במתי-מספר פועלים, שעלותם יקרה עד מאוד, ואין להם הכשרה לכל המקצועות הנדרשים בענף הבנייה, כך שאין בכך מענה למצוקה הקיימת בענף הבנייה. בינתיים, הענף ממשיך לקרוס והסבל עבור אלה שפרנסתם מענף הבנייה מגיע למצוקה של ממש.
“האם מישהו נותן את דעתו לשבירת מטה לחמם של מאות מתושבי העיר במישרין ובעקיפין?”, תוהה קבלן מאנ”ש ששוחח עם ‘שערים’. הוא מספר כי מדובר במאות משפחות של קבלנים, אדריכלים, מפקחי בנייה, מעצבות פנים, נגרים, חשמלאים, אינסטלטורים, עורכי דין, שוכרי דירות ועוד, שעצירת ענף הבנייה בעיר השפיעה ישירות על פרנסתם. עובדה היא שבעשור האחרון התבססה הפרנסה בעיר בעיקר על תחום הבנייה – תחום שנעצר לחלוטין בעשרת החודשים האחרונים, דבר שהכניס מאות משפחות למעגל העוני, ההלוואות והמחסור.
“אני נחסמתי כבר בכל הבנקים, ועכשיו ילדיי לוקחים הלוואות בשמי”, מספר לשערים י’, קבלן מוכר בעיר שבעשרת החודשים האחרונים נותר מחוסר מקור הכנסה. אליו מצטרף ש’, תושב בעיר שהבנייה בביתו נתקעה באמצע, ובמהלך החורף שעבר חווה נזילות עקב חדירת מי גשמים, דבר שהסב לו נזק של עשרות אלפי שקלים, לצד המשכנתא שלקח על הבנייה, אותה הוא ממשיך לשלם.
ש’ אינו היחיד. כפי שכל אחד יכול לראות, מאות דירות בעיר תקועים באמצע הבנייה. רבים משלמים שכירות בכל חודש רק מכיוון שדירתם לא מוכנה ואין מענה לתחום הבנייה. עסקים רבים נאלצו להכריז על פשיטת רגל, באין מענה באופק. חלקם נחשבים עדיין לאנשים מתפרנסים בעיר, ומוסדות וארגונים באים לבקש את תרומתם, מבלי לדעת שהם עצמם חיים על גמ”חים, הלוואות ואשראי בנקאי שהופך עבורם לבור ללא תחתית.
לצד המצב העגום של אלה המושפעים ישירות מעצירת הענף – יש לשים לב גם מעגלים שניים ושלישיים שניזוקו כלכלית בצורה קשה. ניתן לומר כי כמעט אין עסק בביתר עילית שלא נפגע מהמצב – מי בצורה משמעותית וחמורה ומי באופן חלקי. כל מי שמנהל מערכת עם תנועת כספים משמעותית בעיר יכול להעיד על מאות אנשים שאיבדו את פרנסתם. הללו מעסיקים עוד אנשים, ואלו מפרנסים משפחות נוספות – וכך הולך וגדל מעגל המחסור בעיר כתוצאה מעצירתו המוחלטת של ענף הבנייה ללא פתרון באופק.
מה הפתרון? האם ניתן להכריז באופן גורף כי הגיע הזמן להחזיר את הפועלים?
אנחנו איננו לוקחים את האחריות – ולכן אנו מבהירים: אין לכך תשובה גורפת. אבל בוודאי שצריך לחשוב על פתרונות מידיים. כמובן, החשש הבטחוני מובן ומוצדק. איש לא מקל ראש בפחד של תושבים בעיר מהסתובבותם של שונאי ישראל בין הרגליים, ללא פיקוח וללא נהלי אבטחה. איש לא יקרא בחוסר אחריות להחזיר את המצב לקדמותו ולהכניס פועלים פלסטיניים כפי שהיה לפני שמחת תורה, ואף אחד אינו מתעלם מקריאות השמחה מרצח יהודים שנשמעו בקרב השכנים מהכפרים הסמוכים, כולל כאלה שהתפרנסו מיהודים.
אולם פתרון – חייב להיות. המשך טמינת הראש ביציקת הבטון היצוקה למחצה – איננה אופציה. פופוליזם אינו תוכנית עבודה והחלטה על הנצחת המצב ללא פתרונות יצירתיים – מתאימה רק למי שלא חש את המצוקה הכלכלית הממשית שהיא מנת חלקן של מאות משפחות בעיר, באופן שמשפיע על אלפי נפשות ובעקיפין על כל העיר. מול המצב הנוכחי נדרש פתרון יצירתי, רציני ואמיץ.
האם הגיע הזמן לאפשר כניסת פועלים לבנייה פרטית במודל שקיים בבנייה הציבורית? כלומר: מאבטח חמוש על כל חמישה פועלים (ואולי במקרה הזה ניתן אפילו להקשיח עוד יותר, ולדרוש מאבטח על כל 2-3 פועלים), כמובן בידוק בטחוני מחמיר ביותר, ואיסור על הפועלים להסתובב בבנייני המגורים – רק כניסה בבוקר ויציאה בסיום יום העבודה, כאשר האיסוף ייאכף על ידי המאבטחים.
כמובן שבכל מקרה יש לדרוש ערובות שהכנסת הפועלים תיעשה בצורה בטוחה ומפוקחת, עם מאבטחים חמושים וצמודים לכל קבוצה של כחמישה פועלים, ותוך מניעת חיכוך ישיר עם אוכלוסייה אזרחית בעיר. מדובר בהחלטה לא פשוטה, ובניהול סיכונים מורכב, תוך הישארות עם אצבע על הדופק ועדכון ההחלטה בכל שלב שיידרש.
האם זהו הפתרון? אנחנו איננו גורמים ביטחוניים שמוסמכים לקבוע ולהחליט, ועם החשש של המוני התושבים לא ניתן להתווכח. אבל את זאת אנחנו יודעים: בתוך עמנו אנחנו יושבים – והמצוקה של הבונים והקבלנים זועקת לשמיים. התורה חסה על ממונם של ישראל, והמשך התעלמות מהבעיה לא יוליד פתרון.
לכן, אנחנו מבקשים לשקף את המצוקה כפי שהיא, לספר לכם על הקטסטרופה ההולכת וגדלה, להשמיע את הזעקה האילמת שעולה מפיהם של כל כך הרבה תושבים בעיר שמתמודדים בחוסר אונים ולא מעזים לדבר בקול, ולהסב את תשומת ליבם של הנוגעים בדבר כדי שיתכנסו לייצר פתרונות.
בינתיים המלחמה נמשכת, וסיומה אינו נראה באופק. במסיבת עיתונאים שכינס במוצאי שבת אמר ראש הממשלה נתניהו כי “המלחמה תימשך עד למיגור היכולת הצבאית והמדינית של חמאס”. אין לדעת מתי יתממש היעד הזה, והצפי הוא לעוד חודשים ממושכים של מלחמה בעזה. האם הגיוני לחשוב שבעוד חודשים רבים יימשך הקיפאון המוחלט בענף הבנייה בעיר?
והאם הסתיים לו תור הזהב של הבנייה המשגשגת בביתר שהביאה פרנסה הן לקבלים ומתפרנסי הענף, והן לבונים שהרחיבו את דירותיהם ובנו יחידות שמאפשרות הכנסה קבועה?
כך או כך, הציבור מוזמן להגיב, והאחראים נדרשים לעשות מעשה ולא לחמוק מאחריות, כי מדובר בלחם ובחלב של אלפי ילדים בעיר. אנחנו ב’שערים’ נמשיך לעקוב ולעסוק בנושא בשבועות הקרובים.
כותב הכתבה לא מבין כלל בנושא שעליו הוא כתב ואסביר בקצרה
א. העניין בטחוני, בעיות כלכליות של קבלן כזה או אחר לא רלוונטיות לסכנה הבטחונית.
ב.נגד ערבים עם תז כחולה אין אופציה לעצור את כניסתם לעיר ולא משנה עד כמה המצב הבטחוני בעייתי( חוקית אין הבדל בין מוחמד לבין יענקל).
ג.עם כל הדרמה וה”תהיות” של קבלן פלוני או אלמוני, ההחלטה בטחונית ונתונה בידי גורמי הצבא באזור.
ד. לכולם קשה עם המצב הבטחוני והרבה אנשים איבדו את מטה לחמם, מי שחכם הצליח למצוא אלטרנטיבות (סיניים הודים וכו’, אולי פחות רווח אך ברור שניתן להתקיים כך), תושבי ביתר עילית אינם בשר תותחים ואם יש סיכון ולו הקל ביותר אין להכניסם כלל!!