שמעון כהן
הוא היה ‘אמן נשמה’, במלוא מובן המילה. יצירות בינלאומיות יצאו מתחת ידיו, מעשה יוצר, אבל את עיקר תפארתו בשנים האחרונות הוא ייחס ל’כיכר המנורה’ שמתנוססת בעירנו – ביתר עילית, עיר מגוריו.
לפני כחודש, רבי דניאל כפרי ז”ל, שסיפור התקרבותו המדהים ועוצר הנשימה מספר את סיפורה של הנשמה היהודית שנמשכת למקורה בדרכים שמיימיות ופלאיות – הלך לבית עולמו כשהוא משאיר אחריו מורשת יצירה מפוארת ורוויה באמונה בוערת. ביריעה זו נתחקה אחר פועלו וסיפור חייו, מתוך ריאיון שבוצע עימו לפני מספר חודשים ובו גולל את קורות חייו. הריאיון מתפרסם בזאת באדיבות מגזין ‘משפחה’ – האכסניה שבה פורסם הריאיון שהתברר כאחרון (ואולי גם הראשון) בחייו.
כשהוא מספר על הנסיעה הפלאית ההיא והשינוי שהתחולל בעקבותיה בחייו, האיש השליו והמופנם התפרק לחלוטין. דמעות זלגו מעיניו והוא התקשה להשלים את דבריו. הוא ניסה להעביר את החוויה המרעישה והמכוננת ההיא במילים, והן לא יצאו מפיו. רגשותיו גאו.
עשרים שנה קודם לכן חזר דניאל כפרי בתשובה, זנח את עולם האמנות המערבית שבו הצליח מאד עד אז, ופנה לעיסוק ביצירה יהודית. מיצגים מרהיבי עין שפיסל בידיו התפרסמו ברחבי תבל והוצבו במוסדות מפורסמים בעולם, מבקרי האמנות הנחשבים ביותר היללו את עבודותיו, ואילו הוא לא מצא מנוח לנפשו. שאלות קשות בערו בו וחיפשו מענה, והוא לא מצא מי שיפשוט אותן עבורו.
“זו הייתה תקופה מורכבת. משפחתי כולה הייתה חילונית, וגם אני נקרעתי בין העולמות. חיפשתי כאמור תשובות לתהיות רבות באמונה שהטרידו אותי, ובסופו של דבר משהו זז בנשמתי”.
טרמפיסט מסתורי
כשהוא דיבר על “קריעה בין עולמות”, הוא כאב על כך שלא היה מי שיספק לו מענה ללבטיו. את זעמו פרק על כל דתי שנקלע לדרכו. “בכל פעם שהייתי נוסע מירושלים, עיר מגוריי אז, לתל אביב לסופי שבוע, הייתי עוצר ואוסף יהודים דתיים שעמדו בצמתים אל רכבי. אותם אומללים לא הבינו מה הם זכו לטרמפ, עד שפתחתי את הפה. במשך כל הנסיעה הייתי מציק להם בשאלותיי. שטחתי בפניהם את כל מה שהעיק עלי, ולאף אחד מהם לא היו תשובות מספקות עבורי”.
ואז, יום חמישי זה היה, העלה כמנהגו בדרכו לתל אביב יהודי ירושלמי בעל חזות חרדית לרכבו. כפרי התחיל לפרוק את הטענות והטרוניות שהציפו אותו, וחיכה לראות כיצד יתפתל היושב לידו. לתדהמתו, לא הניד הלה עפעף. היה נראה לו כאילו הוא מתעלם מדבריו.
“ניסיתי להגביר את קולי, התחלתי לצעוק עליו. את כל מה שבער בי הוצאתי עליו – אין לך מושג אילו צרחות – והוא נותר אדיש לחלוטין”. האיש עם הכובע הירושלמי רחב השוליים ישב לו בנחת, עישן סיגריה, והביט מחלון הרכב אל הנוף המתחלף. ישב לצידו שותק, משים עצמו כלא שומע.
בסוף הנסיעה הטעונה, כשגרונו של כפרי כבר ניחר והיהודי היה אמור לרדת במחוז חפצו, פצה הלה את פיו ובקול שקט פנה אליו ושאל:
“אלוקים נתן לך את החיים. חוץ מזה הוא חייב לך עוד משהו?!”
כפרי דמם. הלם הכה בו.
עשרות שנים מאוחר יותר, כשהוא שחזר את מה שאירע באותו ריאיון, הוא היה נתון בסערת רגשות גדולה ולא אופיינית לאמן השתקן והשקול שמצאנו בבואנו לשוחח עמו. בני המשפחה הגישו לו כוס משקה להשיב את רוחו, והוא חזר אל זיכרונותיו, אותנו אל התדהמה שפקדה אותו באותו הרגע.
“הרגשתי איך בבת אחת ננעץ חץ בליבי, והאמת מכה בי. אם נתן לי הקב”ה חיים, הוא חייב לי עוד משהו?!
“יותר מזה” הוא אמר, “הקב”ה חייב לי בכלל הסברים? מי אני שאדרוש ממנו תשובות?”
כפרי התפרק כנער כשהוא חוזר למילים ששמע מהאיש, המילים שהצילו את חייו. קולו השתנק.
היהודי שהציג את עצמו בשם ‘אלי’, ירד מהרכב ופנה לדרכו, לא לפני שהשניים החליפו ביניהם מספרי טלפון שלנו וקבעו להיפגש לאחר השבת.
וכך היה. כפרי נפגש עוד מספר פעמים עם היהודי המסתורי, והלה פשט עבורו את כל ספקותיו ולבטיו. הוא חש כיצד מסך הערפל שסבב אותו עד אז מתבהר לו אט אט. תשובותיו והסבריו הקולחים של האיש שינו את מהלך מחשבתו מן הקצה אלה הקצה.
לאחר מספר פגישות בהן טיהר דניאל את ליבו, וכשהבין אלי כי עלה כבר שוב על דרך המלך, נעלם הלה במפתיע. היה, ואיננו.
כפרי ניסה לחייג למספר הטלפון שדרכו יצר עמו קשר בפעמים הקודמות, ואיש לא היה בצד השני של הקו. אין קול ואין עונה. הוא פנה לחברת התקשורת וביקש לברר למי שייך המספר שבידו. לתדהמתו אמרו לו בחברה כי המספר כזה אינו רשום אצלם. הקו כלל לא קיים במציאות.
“איך לא קיים? אני עצמי דיברתי איתו בטלפון במספר הזה!”, הוא שוב התרגש. היהודי נעלם כאילו לא היה, ומאז לא הצליח כפרי לפתור את התעלומה ולעלות על עקבותיו של אותו אלי.
גם היום לא ניתן לזהות מיהו אותו מחזיר בתשובה אלמוני שהגיע אל כפרי בשעתו הקשה והחיה את רוחו. דני מתייחס אליו מצידו בתור אליהו הנביא.
“אני לא יודע כמובן אם היה זה באמת אליהו הנביא, אבל מבחינתי אני שומר את דבריו כנבואה מן השמיים. הבהירות והאמת שהתגלו בכל מילה שהוא אמר לי אז, היו שמיימיות בעיני. עבורי הייתה זו התגלות עליונה. הרגשתי שהשם שלח אלי את הירושלמי המסתורי כדי להשיב אותי אליו ולהעמידני חזרה על דרך התורה, וכשסיים את שליחותו נעלם מעיני”.
מאז אותו מפגש מסתורי, חייו התהפכו. הוא החל לדקדק בקלה כבחמורה, ובעשרות השנים הבאות ניהל אורח חיים חרדי לחלוטין, חילק את זמנו בין ביתו שבביתר עילית לסטודיו שבו הוא יצר במרכז ירושלים.
איפה הקושאן?
בגלריית keter Gallery בירושלים, שמציגה את רוב יצירותיו של כפרי לצד מיצגי אומנות נוספים, שורה אווירה מיוחדת. רוח של קדושה מרחפת בחלל. סביב לקירות עומדות יצירות מופת זו לצד זו – מסמלות וממחישות אירועים שונים בהיסטוריה של העם היהודי עם פרשנות מיוחדת ומרגשת, רובן פרי כפיו של האמן החרדי.
קשה להפריז בחשיבות היצירה המופלאה שלו. הנשימה נעתקת מול המונומנטים שפיסל – כל חריטה מספרת סיפור, כל הבלטה יוצרת משמעות.
התיישבנו בגלריה, מבקשים לשמוע מעט על עברו.
הוא נולד בצ’כוסלובקיה, ביום האחרון של מלחמת העולם השנייה. לארץ הגיעה משפחתו מספר שנים לאחר מכן. “אורח החיים בבית היה חילוני. הייתה אפילו נטייה אנטי דתית – כמו אצל משפחות רבות ששרדו את השואה. גדלתי על כעס מסוים שהורי הביעו כלפי הדת”. הוא לא מאשים אותם. איש לא יבין לליבם של מי שעברו את זוועות המלחמה ההיא.
בגיל 18 התגייס כמו כל בני גילו לשרת בצבא. תחילה בחטיבת גולני, ובהמשך בחיל השריון. שנה לאחר שסיים את שירותו הסדיר פרצה מלחמת ששת הימים והוא התייצב למילואים בגזרת ירושלים. המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ בס”ד, ובאווירת אופוריה גדולה שפשטה ברחובות.
“לאחר תום המלחמה הייתה תחושה שאנחנו בלתי מנוצחים. שצבאות ערב לא יעזו לפתוח במערכה נוספת לאחר התבוסה המשפילה שנחלו בשדה הקרב. מיד לאחר הצבא פנה ללימודי אומנות. “אני זוכר את עצמי עוד כילד צעיר מפסל בחומרים שונים” סיפר. “מאז ומתמיד נמשכתי לעולם האמנות, למרות שהוריי לא עסקו בכך מעולם”. בדרך אגב הוא הוסיף בחיוך כי למעשה לא הועילו לו לימודיו ב’בצלאל’ בהרבה. “לא היה להם יותר מידי מה ללמד אותי. הייתי כבר בקיא ומנוסה דיי”.
מראשוני החוזרים בתשובה
“ואז, שש שנים בלבד לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים, שוב הוזעקנו לשירות מילואים. מלחמת יום הכיפורים פרצה בפתאומיות, והפעם נראה שדה הקרב אחרת לגמרי מאשר במלחמה הקודמת. היו לנו אבדות קשות והקרבות התארכו לתקופה ארוכה הרבה יותר.
הוא לחם בגולן במשך חצי שנה, קו ראשון מול השריון הסורי, ובין הפגזות הטנקים היו לו מעט שעות פנויות. הוא ניצל אותן למחשבה. שם, כאשר חייו עמדו לו מנגד, החל להרהר בצדקת הדרך והמטרה. “לפני כן לא העסיקה אותי מעולם שאלת זכותנו על הארץ, ורק בגולן, מול האויב הסורי שלא נואש מלהילחם על הארץ, הצליפה בי פתאום המחשבה – מדוע בעצם?
“אמרתי לעצמי: אני הרי לא נולדתי בארץ, אין לי קשר מיוחד עם המדינה הזאת, ולא מצאתי תשובה לשאלה מדוע בעצם אנחנו אלו שצודקים במאבק מול הערבים שמסביבנו. הם הרי נולדו על האדמה הזאת – אני לא, באיזו זכות אם כן התיישבנו כאן וכבשנו את הארץ מידיהם?”
באורח פלא התגלגל אז לידיו ספר תנ”ך. הוא פתח אותו והחל לקרוא, ונדהם.
“עד אז הכרתי את סיפורי התורה רק מהלימודים בבית הספר, שהיו מגמתיים ומסולפים והשרישו בנו לעג כלפי הספר. אמרו לנו שאבד עליו הכלח, חלילה”. וככל שהעמיק וקרא בו יותר, הלכה האמת והתחוורה בפניו. הוא מצא את התשובות שחיפש.
“הבנתי שאנחנו כאן מכוח ההבטחה של הקב”ה לאבותינו. לא בזכות כוחנו ועוצם ידינו. זו הייתה הארה עבורי – להבין שהשייכות והקשר שלי לארץ אינם נובעים מהמקום ממנו נולדתי פיזית, אלא מעצם ההשתייכות שלי לעם הנבחר.
“השם פקח את עיני. מצאתי את האמת שחיפשתי”.
היה ברור לו שהזכות שקיבל מכח התורה לשבת בארץ הזו, אינה חד צדדית. “התחלתי ללמוד תורה וראיתי שיש בה גם חובות. אתה לא יכול לטעון שהארץ שלנו מהבטחתו של הקב”ה לאברהם אבינו ולהתחמק משמירת שבת ושאר המצוות”.
הוא החל להתקרב אל הדת. “הייתי מראשוני החוזרים בתשובה בארץ. לא הייתה אז אף ישיבה לחילונים שגילו את אור התורה, אפילו המושג עצמו ‘חוזר בתשובה’ לא נטבע אז עדיין.
“מהצבא הכריחו אותי ליטול הפסקה לזמן מה, מפקדיי היו בטוחים שיצאתי מדעתי, וגם בבית הסתכלו עלי ברחמים. הם לא הבינו מה עובר עלי”.
בתהליך איטי ועקבי התקרב כפרי לאמונת אבותיו והחל לשמור תורה ומצוות. באותם ימים הכיר גם את רבי אשר פריינד זצ”ל בבית מדרשו בשכונת ‘ימין משה’ בירושלים.
“חשבתי שאני זה שגילה את התורה, שמצאתי את האור הגנוז שאיש לא הכיר, וראיתי בבית המדרש שיש אנשים שיודעים יותר ממני”, הוא מספר. דרכו התחבר כפרי לעולם החרדי והחליט להשתלב בתוכו.
בשער היציאה
כשהוא חזר בתשובה, התחולל גם מפנה אדיר ביצירה שלו. עד אז עסק, כמו כל אמני דורו, באומנות אוניברסלית ומודרנית, מושפע מהסגנון האירופאי והעולמי ששורשיו נטועים באמנות המערבית. כעת, מששב למסורת אבותיו, החליט לחקור את האמנות הקדומה שרווחה באזורנו, במזרח התיכון, והחל לשזור במיצגיו מוטבים יהודיים היסטוריים.
“הבנתי שאני צריך להשתחרר מהשפעות העולם הגדול, שאני לא רוצה להיות חלק מהרוח הכללית באומנות שאינה שייכת לנו. רציתי להתחבר לשורשים שלנו. אמנות היא שפה בינלאומית. יש בה קווים וסגנונות שונים, מקובלים יותר או פחות. וגם אני חיפשתי דרך משלי שתתאים לאורח החיים שבחרתי ושתבטא את ערכיי ואמונתי”.
הוא בירר כמובן עם רבנים חשובים את הצד ההלכתי שביצירה, וקיבל מהם הדרכה כיצד יוכל להמשיך בעיסוקו ללא חשש איסור הלכתי. וההדרכות ההלכתיות שלהם ליוו אותו עד סוף ימיו.
כששאלו אותה מה המיצג שממחיש את השינוי שחולל בעבודתו גולת הכותרת של עבודתו – הוא מבציע על המונומנט ‘שער האמונה’ שניצב בגאון בעיר יפו. ארבעה מטרים גובהו, ויש לו שלושה חלקים מקבילים – שני עמודי שיש רחבים, ומעליהם אבן שיש רחבה. היא מספרת את סיפורם של האבות הקדושים וההבטחה שנתן להם הקב”ה כי ארץ ישראל תהיה נחלת בניהם.
את העבודה עליו החל לאחר שזכה כבר לחזור בתשובה. “עלה לי אז במחשבה ליצור יצירת אמנות שכל מי שיעבור דרכה יחזור בתשובה”, הוא אמר וחייך. היצירה מספרת על חלומו של יעקב אבינו מתוך ספר וייצא, ולצידה תיאור של עקדת יצחק. מעל שני העמודים ניצבת האבן העליונה המתארת את כיבוש יריחו. המיצג כולו מבקש להמחיש את הבטחת הקב”ה לאבותינו לתת לנו את ארץ ישראל. מעל מיליון (!) מבקרים מכל רחבי העולם באים לחזות ביצירה מידי שנה. זהו אחד המיצגים המפורסמים בארץ, ואפילו חברת התעופה ‘יונייטד ארליינס’ משתמשת בו בפרסומיה בחו”ל.
כאשר הוא הגיע מידי פעם לבדוק את שלום יצירתו, התקשו המבקרים להאמין כי היהודי החרדי עם הזקן העבות הוא אמן שעומד מאחוריה. פעם, הוא מספר בחיוך גדול, דרש ממנו תייר להציג את תעודת הזהות שלו, כדי להוכיח את אמינותו…
ואגב חברות תעופה. אם חלפתם פעם בשדה התעופה בן גוריון בדרככם לחו”ל או בשובכם לארץ, מן הסתם הבחנתם בדיוקנו של ראש הממשלה הראשון. את זה סיתת כפרי עוד בטרם חזר בתשובה… לשם כך שהה עם ראש הממשלה דאז בצריף הידוע בשדה בוקר שבנגב ויצר מולו את המיצג. יצירות רבות נוספות שלו התפרסמו בעולם.
למעשה יצר כפרי בסך הכל למעלה מ-700 (!) יצירות אומנות, שמוצבות ברחבי העולם ומפיצות בו את אור היהדות. בשנים האחרונות יצר מיצג מיוחד בדמות יונת שלום עשויה ברונזה שהעניק למלך בחריין אחר החתימה על ‘הסכמי אברהם’.יצירת היונה היא העתק מדויק של יצירה דומה שהזמינה מדינת ישראל מכפרי בשנת תשנ”ד שהוענק לאחר החתימה על הסכם השלום עם ירדן כתשורה למלך חוסיין ולנשיא ארה”ב קלינטון.
ללמוד מהתפילין
כפרי היה דמות ייחודית למדי. חלק משכניו בביתר עילית, שלא שמעו את סיפור חייו, הניחו מן הסתם כי נולד בין סמטאות מאה שערים. מראהו היה הדור – עם זקן גדול ולבן ומבט חודר. יהיו שיאמרו כי דיוקנו החיצוני הזכיר במשהו את דיוקנו הטהור של מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי זצוק”ל.
כששאלו אותו האם לא מציק לו שבציבור החרדי, אליו הוא משתייך, לא מכירים את יצירותיו – הוא הפתיע וענה: “לא. ממש לא. אם הייתי זקוק למשוב ולתשומת הלב של הקהל מן הסתם לא הייתי עוסק בתחום הזה. אני לא עושה זאת כדי למצוא חן בעיני הקהל”. התשובה מפתיעה מאד. אמנים בדרך כלל נואשים למשוב על יצירתם ולאור הזרקורים. כפרי לעומת זאת, ממוקד בתהליך. בכלל, כל הווייתו משדרת פיקחות וחדות, לצד שפלות רוח וענווה יוצאות דופן שמצניעות מפנינו את מעמדו הבינלאומי של האמן המפורסם.
בהקשר הזה הוא הקריא לנו אוריאל ממכתב ששלח כ”ק מרן האדמו”ר מליובאוויטש זי”ע לפסל היהודי המפורסם ז’ק ליפשיץ. במכתב כותב לו הרבי כי כדי להבין את מהות האמנות, יש ללמוד ממצוות התפילין. מהות הנחת התפילין היא להכפיף את החומר לקדושה, מול הלב ומול המח. התפילין עצמן עשויות מעור בהמה, אך השמות הקדושים שנכתבים עליהן, הופכים אותה לחפץ של קדושה. להבדיל, כתב האדמו”ר, זו גם השליחות של אמנים ויוצרים. כאשר האמן משתמש בה למטרות רוחניות ראויות – הרי הוא מכפיף את החומרים הגשמיים ומבטא באמצעותם רעיון נעלה.
אבל למרות שיצירותיו מעטרות את אוספי האמנות המפורסמים בעולם, הממסד האומנותי בארץ הקפיד להתעלם מפועלו. אורח חייו הדתי, השקפותיו ואמונתו שמבצבצים מבין עיטורי יצירותיו – גרמו להתעלמות מכוונת כלפיהם מצד ‘אנשי הרוח’ בארץ, שלא קיבלו לשורותיהם את האמן המזוקן, לבוש השחורים, שאינו מתבייש להופיע עם כובע וחליפה ליד יצירותיו המפורסמות.
עליו עצמו הדחייה לא השפיעה כלל. הוא הסתפק בעובדה שיצירותיו ניצבות בכל מקום שמכבד את עצמו – גם בארץ. במטה המוסד למשל, ישנם שלוש יצירות שיצר, וכך גם במוסדות רבים נוספים.
האיר את העיר
וכעת אנו מגיעים לסיפור הביתרי:
לפני כשנה וחצי הוצב במורד רחוב רבי עקיבא מיצג ענק של מנורת שמונת קנים, ב’כיכר המנורה’.
יצירת הפאר עשויה משילוב ייחודי של 16 טון שיש קררה איטלקי וטון ברונזה איטלקית. מראה מרשים ומרהיב, וכמותו לא נראה בארץ שנים רבות. כפרי ציין לשבח את ראש העיר ר’ מאיר רובינשטיין שנרתם לרעיון ותמך בו לאורך כל תהליך היצירה וההקמה, ואף כובד בהצבתו. האבן שהובאה במיוחד מאיטליה לבניית היצירה – כמו בכל פסליו של כפרי – מתנוססת לגובה רב ומאירה בכל יום בשעת הזריחה, מסמלת את נר התמיד. כפרי ראה בכך חשיבות גדולה והתגאה מאוד בפרי יצירתו, אותו ראה בכל יום כאשר חלף ליד המיצג שמאיר את העיר.
“בסופו של עניין”, אמר כפרי באותו ריאיון לכתב ‘משפחה’ צבי אסקל, “זו משימת חיי: לחבר בין האמונה לאמנות. ליצוק אמונה לתוך עולם האמנות ולהביא גם את האמנות אל תוך עולם האמונה”.
ובשבוע שעבר, הילד הקטן שנולד בצ’כוסלובקיה לאחר החורבן הגדול, שעבר כל כך הרבה תהפוכות ובירורים בחייו, ובשנים האחרונות זכה להפיץ את אור האמונה לכל העולם באמצעות מיצגי האמנות – הסתלק לבית עולמו, משאיר אחריו מורשת שהופכת את החומר לרוח גדולה.
יהי זכרו ברוך!
