יעקב מרגליות
הפנים שלו אמרו הכל. בימים כתיקונם הוא קבלן מוכר בעיר, ידיו מלאות עבודה, בקושי יש לו זמן להגיד ‘בוקר טוב’ ברחוב, כי הוא מתרוצץ כל העת מאתר בנייה אחד למשנהו, והכל מבקשים להיעזר בשירותי הבנייה שלו.
אבל כבר שלושה חודשים שהוא מובטל. “יש לי זמן ללמוד את ה’דף היומי’ בשלושה שיעורים שונים, להתפלל שחרית בשטיבלאך בשעה מאוחרת יותר מכפי שהייתי רגיל, לעשות אימוני כושר ולבלות יותר עם המשפחה. ולגבי פרנסה? אני מקבל קצת פיצויים מהמדינה, עצרתי תשלומי משכנתא וחובות שונים, ולגבי השאר – אני בטוח שהקב”ה לא יעזוב אותי”.
את המונולוג האותנטי הזה שמענו בשבוע שעבר מפיו של אחד מקבלני הבנייה המוכרים והאהודים בעיר. כמו חבריו הקבלנים, מאז פרצה המלחמה בשמחת תורה – הוא מובטל, שכן כניסת הפועלים הפלסטיניים נבלמה, עקב הסיכון הביטחוני המובהק בדבר. חלק מן הפועלים שמחו בגלוי לאידם של כ-1400 הנרצחים הי”ד, ונחשבים לתומכיו של ארגון הטרור חמאס. במצב שכזה לא לוקחים סיכונים – ורשויות הצבא אסרו על כניסתם של הפועלים לעיר.
לדברי הקבלן עימו שוחחנו, הוא משתדל שלא להיות בקשר בימים אלו עם הפועלים, ואף אינו עושה פעולות לשינוי המצב, מתוך הבנה שצרכי הביטחון של הכלל חשובים יותר מצרכי הפרנסה והבנייה של הפרט. לשאלתנו מתי תחזור השגרה – הוא אינו יודע להשיב, מלבד העובדה שבינתיים צריך להתאזר בסבלנות.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמצוקה – הן של הקבלנים שפרנסתם נעצרה והחובות משתרגים על צווארי חלקם, והן של הבונים שנתקעו באמצע בנייה בחודשי החורף. בהנחה שחזרתם של הפועלים הפלסטיניים אינה באופק – וכאמור, אין דרך שלא לגבות את ההחלטה הזו, שחיי אדם תלויים בה – נדרש לחשוב על פתרונות מחוץ לקופסה, עד לעדכון במצב.
השפעה רוחבית בשוק
בטרם נמשיך לכיוון הפתרונות – הנה סקירה הנוגעת לענף הבנייה במדינת ישראל: בימים כתיקונם עובדים במדינת ישראל כ־150 אלף פועלים פלסטינים, כ-2,000 מתוכם בעירנו ביתר עילית. מאז פרוץ המלחמה הופסקה כניסתם לחלוטין, הן מרחבי יהודה ושומרון והן, כמובן, דרך מעבר ארז מעזה.
בעקבות כך נוצר מחסור משמעותי בידיים עובדות בכמה ענפים במשק, בראשם ענף הבנייה: בימי שגרה, מועסקים בו כ־125 אלף עובדים לא ישראלים, מהם כ־100 אלף פלסטינים, וייתכן שהמספר הזה הוא אף מעין הערכת חסר. נתוני בנק ישראל מצביעים על כ־15 אלף עובדים פלסטינים ללא אשרת שהייה (שב”חים – שוהים בלתי חוקיים) שהועסקו בענף בתקופה זו, אך הערכות אחרות מדברות על מספרים גבוהים יותר, סביב 40 אלף שב”חים ואולי יותר.
כך או כך, חלקו של כוח העבודה הפלסטיני בענף הבנייה הישראלי גדול מאוד. ישנם אתרי בנייה שבהם פועלי “העבודות הרטובות” – קרי העבודות באתר הבנייה עצמו – כולם פלסטינים, ובאחרים המאזן הוא 50־50: מחצית מהעובדים הם פלסטינים, ומחציתם עובדים זרים ממדינות שונות.
ללא קשר לעצירת כניסתם של הפועלים, ענף הבנייה נכנס אל המלחמה כשהוא נמצא במצב לא פשוט. עליות הריבית שהחלו באפריל 2022 למספרם ונמשכו יותר משנה שלמה האטו משמעותית את הפעילות בענף, והיקפי המכירות והעסקאות בו הצטמצמו. גם בקצב התחלות הבנייה החל שינוי מגמה לאחר תקופה חיובית מסוימת, וגורמים רבים העידו על האטה גם בקצב קבלת היתרי הבנייה בעיקר משום שהיזמים והקבלנים העדיפו שלא להתחיל בפרויקטים חדשים בתקופה הכלכלית המאתגרת. כעת, נראה שהמצב רק מחמיר.
“המצב בעיר גורם לעצירה מוחלטת בהתחלות השיפוצים”, אומר אחד הקבלנים ל’שערים’, ולהקפאה בת שלושה חודשים בינתיים בכל הבניות שהיו באמצע”. לצד זאת, ל’שערים’ נודע כי התאפשרה כניסתם של פועלים לאתרי בנייה סגורים בפאתי העיר, בהם נבנים בניינים חדשים מטעם חברות הבנייה.
גם ברמה הארצית שמים לב לתופעה: “היעדרות הפועלים הפלסטינים בצורה שבה היא מתרחשת כעת היא אירוע חריג גם בהיקף וגם בהשפעה”, אומר גורם בכיר בענף הבנייה הארצי. כאשר לדבריו, יש שני אזורים עיקריים שנפגעים מכך: “כבר עכשיו יש אתרים שעובדים יותר לאט, ואחרים שלא עובדים כלל. ב’עוטף ירושלים’ ובעוטף עזה החברות יושפעו הרבה יותר, כי הפועלים הפלסטינים נהגו בדרך כלל להגיע למקומות שקרובים אליהם”. ואכן, זהו התיאור המדויק של מצב הבנייה בביתר עילית .
“מדובר בהמוני פועלים שיום לפני כן עבדו באתר בנייה, והיום הם אינם”, מוסיף הגורם. אתרים כאלו נמצאים עכשיו במצב נורא. אפשר לנסות לתגבר אותם עם פועלים לא פלסטינים, עד כמה שאפשר, אבל הם עולים יותר: פועל ערבי ישראלי משתכר פי שניים ויותר מפלסטיני, ופועל זר פי שלושה ויותר. זה ישפיע על כל הענף בצורה רוחבית, יהיה פה גל של יזמים בקשיים גדולים מאוד”.
מהודו ועד כוש
וכעת – לפתרונות האפשריים.
מתחילת המלחמה קיוו רבים שלנוכח המצב הביטחוני, המדינה תגדיל את המכסות לעובדים זרים. משרד הבינוי והשיכון כבר גיבש הצעת מחליטים שמורה על הגדלת מכסת העובדים הזרים בישראל ל־50 אלף, לעומת 30 אלף עד לפרוץ המלחמה, ולאפשר הגדלה של מכסת חברות הביצוע עד ל־15 אלף עובדים, לעומת 12 אלף עד למלחמה. אולם בפועל, לא נראית התקדמות ממשית בעניין.
גם כך, המספרים הללו לא עונים על המחסור המיידי בעובדים פלסטינים, אך בהצעת משרד הבינוי והשיכון נכתב כי “בהנחה שחלק מהאתרים לא יפעלו בשל המצב הבטחוני, ההערכה היא שיהיה מחסור בכ־20 אלף זוגות ידיים עובדות, לפחות בחודשים הקרובים, חודשי המלחמה, ובשלושת החודשים העוקבים שלאחר סיום המלחמה”.
במקביל, קידם שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת מהלך אחר להבאת 160 אלף עובדים זרים לכלל הענפים, מרביתם לענף הבנייה, מהודו, מווייטנאם וממדינות נוספות. מדובר במהלך שהחל עוד לפני המלחמה, ובמשרד הכלכלה והתעשייה מציינים כי כבר הובעה נכונות מצד גורמי השלטון בהודו להבאת 100 אלף עובדים זרים לישראל. הסכם בילטרלי בין המדינות, שיאפשר את הבאת העובדים הזרים, נמצא לקראת חתימה, שלאחריה יובא לאישור הממשלה.
החלטות הממשלה שהתקבלו מאפשרות להביא עובדים זרים בשתי דרכים עיקריות. הראשונה באמצעות ההסכמים הבילטרליים עליהם אחראים אנשי רשות האוכלוסין. בהיעדר יכולת להביא עובדים מסין (בשל סירוב ממשלת סין לשלוח לישראל עובדים בעת מלחמה), האפיק העיקרי להבאת עובדים הוא מהודו, מדינה שההסכם הבילטרלי שנחתם עמה הוא טרי וטרם הגיעו ממנה עובדים.
פתרון רחוק מהאופק
מבדיקת ‘שערים’ עולה כי על פי ההערכת הרשויות – רק בסוף ינואר למס’ (בעוד כחודש ימים) יגיעו לכאן כ־5,000 עובדים מהודו. ברשות מקווים כי בהמשך יוכלו להגדיל את היקף העובדים מהודו, אך אין הערכות לגבי מועדי ההגעה או היקפים צפויים. המסלול השני הוא הבאת עובדים באופן ישיר על ידי תאגידי כוח האדם. על פי החלטת הממשלה, 48 התאגידים הקיימים יוכלו להביא בשלב ראשון ובתוך תקופה של 90 יום מההחלטה – כ־10 אלף עובדים.
אולם כאמור, שלושה חודשים לתוך המלחמה – ועדיין לא מורגשת כל תזוזה בעניין, למרות שלל ההכרזות.
יש מי שמפקפקים ביעילות של מהלכים כגון אלו, וטוענים כי יש לתגבר את מצבת העובדים הזרים בישראל בדרכים אחרות. “בנדל”ן העובדים הזרים מגיעים בדרך מאוד מסודרת, מתאגידים ייעודיים עם רישיון ספציפי, לאחר חתימה על הסכמים בילטרליים בין המדינות ורק לאחר שהפועלים עוברים מעין הכשרה לעבודה”, מסבירים בענף הנדל”ן. בנוסף, יש מי שמביעים ספק לגבי המקצועיות של ההודים ולגבי רמת התאמה שלהם לענף המגורים בישראל. “איננו יודעים מהו היקף ההכשרה שהם קיבלו, ומה רמת המקצועיות שלהם. ניר ברקת הוא אדם רציני, אבל אם הוא רוצה לעשות מהלך שבאמת ישנה משהו, עליו להעצים את הערוצים המוכרים שעובדים כאן כבר שנים: לתת ביטחון לעובדים המולדביים והסיניים שנמצאים כאן ומפחדים, ולאחר מכן להביא משם את העובדים הנוספים”.
עם כניסתה של שנת הכספים 2024 למניינם, נראה כי המחסור בעובדים בענף הבנייה בעקבות היעדרם של הפועלים הפלסטינים – ממשיך לתת את אותותיו גם בשנת הכספים החדשה, וההנחות כעת הן כי הוא ישפיע באופן ישיר גם על נתוני התחלות וגמר בנייה לאורך שנת 2024, נתון שהוא בעל השלכות על ענף הנדל”ן. בשלב זה מדובר בעיקר על הערכות, ישראל עדיין תחת מלחמה שאין לדעת כמה זמן היא תימשך והאם חזית הלחימה צפונית עם חיזבאללה תתעצם ותהפוך למלחמה לכל דבר רח”ל, כך שחוסר הוודאות הכללית במשק חלה גם על ענף הבנייה ואולי אף ביתר שאת, מאחר ומדובר בענף שלוקח זמן רב כדי להניע לאחר תקופות קיפאון.
עדותו של גבאי
ובינתיים, לצד הניסיונות המקומיים לאתר פתרונות (יש מי ששכר פועלים יהודיים במחיר יקר כדי לבצע איטומים ועבודות דחופים, ויש מי שמצאו אילתורים אחרים, בדמות פועלים ממדינות אירופאיות שונות) – המצב הנוכחי גורם לרבים לבצע חשיבה מחודשת על תפיסות ישנות בענף הבנייה.
כך למשל, מנהיגו של בית כנסת גדול ושהולך ונבנה בגבעה ב’ בעיר לשם ולתהילה – סיפר על איתורם של עובדים מולדביים, כאשר תוך כדי שינוי התפיסה באשר לפועלים, השתנתה התפיסה גם לגבי חומרי הבנייה, כאשר התברר למשל שלוחות קיר שעשויות מ’גבס סוג מסוים’ – חזקים הרבה יותר מהבלוקים המוכרים. מדובר לא אחת בחיסכון כספי, ובוודאי בחיסכון בעבודה, כאשר לוח גבס יכולה להחליף לעתים את מקומו של טייח וכן הלאה.
ולסיכום: על סוגיית הכניסה של פועלים לא נוכל – ואולי לא נרצה – להשפיע, כיוון שעם כל ההבנה לכאב הקבלנים והבונים, מדובר בשיקולים ביטחוניים טהורים. אולם לגבינו שינוי התפיסה, והחשיבה מחוץ לקופסה, הן בשאלת הפועלים והן בסוגיית החומרים – בהחלט שהדבר בידינו. בתפילה שהמקום ימלא חסרונם של הניזוקים ונזכה כבר לשלום ושלווה בארצנו הקדושה, בה נזכה לישב איש תחת גפנו הבנויה ותחת תאנתו המורחבת כמנהג ק”ק ביתר יע”א.
