יוסי קלפהולץ
האלוף במיל’ יעקב עמידרור, מוכר מתפקידיו הביטחוניים הבכירים במשך 36 שנים בצה”ל, ולאחר מכן כיו”ר המל”ל (המועצה לביטחון לאומי), תפקיד בו החזיק במשך כשנתיים. בהמשך נשא עמידרור בתפקיד מזכירו הצבאי של שר הביטחון. עמידרור מוכר כאחד ממומחי הביטחון הבולטים במדינה. לאורך שנים רבות הוא עקב אחר הנעשה בארץ בהיבט המודיעיני והצבאי.
עמידרור הוא יליד תל אביב. את שירותו הצבאי הוא התחיל בצנחנים, שם שירת במלחמת ששת הימים, וכן בקרבות ברצועת עזה וברמת הגולן. לאחר מכן עבר לחיל המודיעין ועבר שם את כל השלבים במשך 25 שנים – מקצין ועד תפקיד ראש חטיבת אמ”ן – חטיבה שעומדת בעין הסערה במלחמה הנוכחית, לאחר שלא השיגה את המודיעין הדרוש כדי לנטרל את תוכניות חמאס למתקפת הפתע.
נאומו של עמידרור בפני מתנדבי הביטחון בעיר, משך אפוא תשומת לב גבוהה ועורר סקרנות רבה, בתור מי שמצוי בעניינים הביטחוניים והרצאותיו כמו גם ריאיונותיו מבוקשים מאוד על ידי רבים. לטובת קוראי ‘שערים’ המתעניינים בהיבטים הרחבים של מצב המלחמה בארץ הקודש – אנו מביאים כאן את החלקים המרכזיים בסקירה הביטחונים של יו”ר המל”ל לשעבר.
יצויין, הדברים מובאים כציטוט חופשי, בשינויי עריכה מינימליים, על מנת שקוראי ‘שערים’ יוכלו להתרשם מהאותנטיות של הדברים ולקבל תמונת מצב מדויקת ככל הניתן על הנעשה בחזיתות המלחמה.
ההחלטה: להשמיד את חמאס
מלחמת חרבות ברזל בעזה מול החמאס היא מלחמה מורכבת, משום שבפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל אנחנו אמרנו לעצמנו שאנחנו הולכים להשמיד תופעה. אנחנו לא הולכים להילחם בחמאס במובן של ‘תיגמר המלחמה נחליף שבויים ונחליט מה יהיה’, אלא הלכנו בפעם הראשונה למלחמה שאמרנו שבסופה לא יהיה חמאס. לא תהיה לו יכולת צבאית או ארגונית ובוודאי שלא ניתן לו להשפיע על מה שקורה בעזה. איך עושים את זה ומה האתגרים? זה אכן לא פשוט. אבל ההחלטה היא ברורה: לא יהיה מצב כמו שהיה קודם.
המלחמה הזאת נכפתה עלינו בשבעה באוקטובר (שמחת תורה למספרנו – י”ק) על ידי ארגון שחלק מתפיסת העולם של מערכות הביטחון והמודיעין הייתה שאפשר לדבר אתו – אמנם לא ישירות – אבל אפשר לדבר אתו. חשבנו שיש לו אינטרסים, שהוא רוצה כלכלה טובה והוא רוצה בטובת תושבי עזה. הסתבר שכל זה לא היה נכון. לא הבנו נכון את הארגון – כולל עבדכם הנאמן. הארגון הזה הוא ארגון טרור נטו. כמו אל קאעידה וכמו דאעש.
ולכן, כששואלים אותי אבל מה אם האמריקאים יבואו כלפינו בביקורת על הלחימה בעזה, אני עונה – הנה מה שנגיד לאמריקאיים: אתם הרחקתם 2,500 מייל מהבית ולא עצרתם עד שלא הרגשתם שחיסלתם את אל קאעידה; והלכתם 5,000 מייל מהבית – ואתם עדיין נלחמים – נגד דאעש בגבול שבין עיראק לסוריה ולא תעצרו עד שלא תחסלו את האיום הזה. אנחנו נלחמים 15 ק”מ מהבית נגד חמאס, וגם אנחנו לא נפסיק עד שלא נגיע למצב שבו הארגון הזה מושמד ואינו מהווה עלינו איום.
זה אומנם לא יהיה פשוט להגיד ‘לא’ לאמריקאים, אבל זה לא בלתי אפשרי. כבר אמרנו להם על הרבה דברים ‘לא’ בעבר.
להבין את האויב
מתחילת המלחמה אנחנו מתקדמים בהבנת החמאס ומה שנשאר ממנו. מסמכי שלל חשובים שנתפסו במהלך הלחימה, מספר גדול של קבצים ממוחשבים שנמצאו וחקירות המחבלים שנשבו מנפיקים מידע רב שמועבר לעיבוד על ידי מומחים של השב”כ ושל אמ”ן במסגרת מבצע ענק בגודלו, וכל מידע כזה חוזר בחזרה לשטח ומשרת את הכוחות שפועלים שם. המידע הזה נותן לנו בין השאר להבין טוב יותר גם את כל המערכת התת קרקעית בעזה.
המלחמה עצמה מורכבת משלוש תכליות, שתיים מהם מנקודת המבט שלנו: התכלית הראשונה היא קודם כל הגעה לנקודת סיום שבה אין קיום לחמאס ככוח שמאיים על מדינת ישראל, על מנת לאפשר חזרה לחיים נורמליים וחזרת תושבי העוטף לביתם.
התכלית השנייה חשובה לא פחות: מדינת ישראל איבדה חלק מהמעמד שלה במזרח התיכון ובעולם בעקבות הכישלון המוחלט שלה באירועי השבעה באוקטובר. לפני שבודקים מה היה בבסיס הכישלון – ואנחנו צריכים לבדוק את זה אחרי המלחמה – עלינו להבין שתוצאות המלחמה צריכות לבנות מחדש את המעמד של מדינת ישראל במזרח התיכון.
שלא תהיינה שום אשליות – כולם יסתכלו על תוצאות המלחמה. נסראללה בלבנון יסתכל, חמינאי באיראן, אסאד בסוריה וא-סיסי במצרים. ולכן, על הניצחון להיות לא רק ניצחון מוחלט – אלא גם ניצחון נראה. ניצחון כזה שיגרום לכל מדינה במזרח התיכון להסתכל ולומר: עם כאלה מלחמות אני לא מוכן להתחיל.
ולכן, לחלק מהדברים שנגרמים כתוצאה ממה שאנחנו עושים בעזה, ישנה השפעה גם על הרושם שצריך להישאר לאחר המלחמה על כל המזרח התיכון. זה אומנם לא נעים לראות אזרחים שיוצאים מבתיהם והולכים למחנה פליטים זמני, אבל ליציאה שלהם ממקומם אל מחנה הפליטים יש חלק בתודעת הניצחון ולנראות ההרתעתית שלנו.
וישנה תכלית שלישית – והיא הדרך שבה האמריקאים מסתכלים על המלחמה: הם מבינים שזו לא רק מלחמה לטובת הביטחון של מדינת ישראל, אלא חלק מהמאבק העולמי בין ארצות הברית והתפיסה הדמוקרטית שהיא מייצגת בעולם, עם ערכים של יחס לאזרחים ויחס לבני אדם – לבין הציר שכלל לא מתעניין בערכים אלה וחיי אדם אינם חשובים בעיניהם כלל. הציר של איראן, חיזבאללה ורוסיה שתומכת בהן מבחוץ.
לא לחינם הייתה השיחה האחרונה בין ראש הממשלה לפוטין שיחה קשה וטעונה. כי זה ברור לגמרי שניצחון מוחלט שלנו בסיוע ארצות הברית – וארצות הברית נותנת לנו המון סיוע – יהיה איתות לכל העולם לא רק על מעמדה של מדינת ישראל אלא גם על מעמדה של ארצות הברית.
לכן האמריקאים נמצאים באזורנו עם שתי נושאות מטוסים – אחת במפרץ והשנייה בים התיכון – עוצמה צבאית בלתי רגילה. הם לא נוכחים פה כי אנחנו צריכים אותם בשביל לנצח את המלחמה בחמאס – אנו יודעים בעזרת השם לנצח אותם גם בלעדיהם.
אותו דבר גם לגבי חיזבאללה בלבנון: הם פה בשביל להגיד לעולם: אנחנו בעלי-ברית של ישראל, בעלי הברית שלנו נלחמים, אל תתערבו!
איטית, אך מחושבת
המלחמה עצמה מתנהלת באיטיות מרגיזה, אבל בהצלחה בלתי רגילה.
בשנים האחרונות עשה הצבא בהחלטה מושכלת שינוי דרסטי, והוא כיום שונה לגמרי מהצבא שאני הכרתי: היום, כשכוח צבאי נמצא בעזה, הוא מלווה ע”י כוח אווירי שמורכב בין היתר ממסוקי ומטוסי קרב, מל”טים, רחפנים ועוד.
הצירוף של כוח קרקעי שמצויד במיטב הנשק יחד עם כוח אווירי עוצמתי שמרחף מעליו, מצייד אותו באינפורמציה ומפעיל חימוש – יוצר עולם אחר גם מבחינת המודיעין, גם מבחינת הכנת הכוחות וגם מבחינת היכולות שלהם בשטח.
יחד עם זאת, אנו מתקדמים בקצב מתון כחלק מהפקת הלקחים שלנו מסבבים קודמים. בהינתן העובדה שזמן ההגעה הממוצע של חיל האוויר מרגע הקריאה ועד להשמדת המטרה בחזית עומד על כעשר דקות, למדנו שאין סיבה למהר. אני יכול להגיד שכל איש צבא שהיה נשאל לקראת המלחמה מה יהיה מספר הקורבנות בצה”ל אחרי חודש של מלחמה – אין לי ספק שהוא היה אומר מספר הרבה יותר גדול ממה שיש היום.
ארבע זירות ברצועה
מלחמת חרבות ברזל מתנהלת בארבעה מאמצים מרוכזים:
בצפון רצועת עזה – מהים לכיוון הגבול ממערב לכיוון מזרח – פועלות אוגדה 36 ואוגדה 162;
בחאן יונס שבדרום הרצועה פועל כוח גדול מאוד של אוגדה 98.
כוח נוסף וקטן יותר פועל בבית חאנון ומנקה את השכונה מפירים ותשתיות של החמאס.
ביחד מדובר בכוחות גדולים מאוד. הייתה לי הזכות להיות בין כובשי עזה בס”ד במלחמת ששת הימים, ואז כל הכוח הכובש הורכב מחטיבת מילואים אחת ועוד גדוד אחד סדיר. זהו. עם זה כבשנו את עזה.
ברגע נתון זה נמצאים ולוחמים בעזה לפחות שלוש אוגדות וכוחות נוספים.
משימה מוסרית
משימת החזרת החטופים היא המשימה המוסרית הכי חשובה שיש לכוחות הלוחמים בעזה. בכל פעם שיהיה מידע על חטופים – כל המאמץ הצבאי יופנה לשם, כולל הפסקת הלחימה ועצירה תוך כדי תנועה. המשימה ההיסטורית הכי חשובה היא לחסל את החמאס; המשימה המוסרית הכי חשובה והכי דחופה היא שחרור החטופים!
ויכול להיות שהשלב הבא בנושא שחרור החטופים יהיה כשחמאס ירצה לנהל משא ומתן, ואני חושב שעלינו אכן להיכנס למשא ומתן כזה אם וכאשר יוצע.
(הערת המערכת: הסקירה ניתנה לפני התקרית המצערת שפורסמה בסוף השבוע, על שלושה חטופים ישראליים שניסו להתקרב לכוח צה”ל ולגודל האסון נורו ה”י עקב טעות בזיהוי).
יעד לסיום המלחמה
מהלך התמרון בצפון עזה ייקח להערכתי עוד ימים בודדים. באשר לדרום הרצועה – התמרון בו עדיין בתחילתו וישנו גם צורך לעבות אותו ולבצע שינויי כוחות בהתחשב בזה שמדובר בשטח גדול מאוד עם המון יעדים.
המאבק על רצועת עזה ועל השליטה בה יימשך לפחות במהלך החודש הקרוב ולדעתי אפילו חודשיים. בסוף הפרק הזה אנו נשלוט בעזה צבאית; לא נהיה נוכחים בכל שטחי הרצועה – למשל במחנות המרכז – אבל נהיה במצב שבו נוכל להוציא חלק מהכוחות מעזה ולהתחיל לפעול בצורה מדויקת על פי מידע מודיעיני קונקרטי שעלה בידינו, אם משבויים שתפסנו ותחקרנו או ממקורות נוספים.
לא נצא מעזה בשנה הקרובה. נילחם שם – לא באותה אינטנסיביות ולא עם כוחות רבים כמו שיש כרגע – אבל נילחם בעזה וננקה אותה. המצב בעזה בשנה הקרובה יהיה כמו המצב הנתון בג’נין, רק עם כוחות גדולים יותר ומספר מבצעים גדול יותר.
הכלכלה – לאן?
המבחן האמיתי של מדינת ישראל ביום שבו הלחימה תרד באינטנסיביות שלה הוא איך אנחנו מחדשים את התנופה הכלכלית של מדינת ישראל. אם אנחנו נצליח באמת לפגוע בחמאס ברמה כזאת שהוא יפסיק להוות איום על הדרום, הצד הכלכלי יהיה הרבה יותר טוב.
מכיוון שכרגע החמאס וסבבי הלחימה מולו בכל כמה שנים מייצרים חוסר יציבות וסימני שאלה, ומהווים את אחד משלשת המפריעים הגדולים לכלכלת ישראל – יחד עם החיזבאללה ואיראן – וחיסול החמאס ייצב גם את הכלכלה שאינה אוהבת סימני שאלה וחוסר יציבות.
דילמה מצפון
מה יקרה בעזה ביום שאחרי? זאת שאלה שכנראה אין לה פתרון נראה לעין. ולצד זאת, השאלה הקשה שישראל תצטרך לענות עליה היא מה אנחנו עושים בלבנון. ושם זה כבר עניין מורכב הרבה יותר. אני חושב שהחלטת ראש הממשלה והקבינט שלא לפתוח באש בלבנון ביום הרביעי למלחמה הייתה החלטה מאוד נכונה; אבל ברגע שאנחנו נרגיש שאנחנו מתקרבים לסוף המלחמה בעזה, תישאל השאלה מה עושים עכשיו בלבנון.
המלחמה בלבנון מול החיזבאללה עלולה להיות פי עשרה יותר קשה מאשר המלחמה נגד החמאס בעזה. החיזבאללה הוא ארגון גדול ומאומן בהרבה והיכולת שלו לפגוע בעורף הישראלי ללא ספק הרבה יותר גדולה.
המלחמה הנוכחית פשוטה מבחינת העורף שכמעט ולא נפגע ואינו מרגיש את המלחמה. יצטרכו לקחת את ההחלטה מתי היא יוצאת למלחמה נגד חיזבאללה, ואם יחליטו שלא לצאת למלחמה בצמוד למלחמה הנוכחית, אז מה עושים בגבול לבנון על מנת לשכנע את תושבי הצפון לחזור לבתיהם למרות נוכחות חיזבאללה על הגבול. סביר להניח שיוצבו שם כוחות סדירים ומילואים נוספים, יחזקו את המכשול ויעשו פעולות נוספות.
החות’ים ומשולש ההגנה
גזרה נוספת שהציבור הרחב לא הכיר לפני המלחמה, היא גזרת ארגון הטרור השיעי-זיידי ‘החות’ים’ בתימן. הבעיה איתם כפולה.
ראשית, הם משגרים לכיווננו טילי שיוט ארוכי טווח; עם האיום הזה אנו מתמודדים ע”י רשת הגנה שאומנם לא נבנתה לצורך הזה אבל היא פועלת לצורך הזה – הצי האמריקאי-סעודי-ישראלי. כולם פרוסים במרחב, מאתרים ביחד ומיירטים ביחד.
חלק מהטילים ששוגרו ע”י החות’ים יורט עי הסעודים שהגנו על עצמם, חלק ניכר מאוד יורט ע”י האמריקאים, והשאר יורט ע”י ישראל. רשת האיתור והיירוט הזאת נוצרה במהלך המלחמה, והיא מנוהלת ומתואמת תחת פיקוד המרכז האמריקאי, וטוב שזה קרה, זה מסמל גם דברים לעתיד.
הבעיה השנייה שהחות’ים מייצרים – היא ההשתלטות שלהם על הים האדום, שם הם מטילים אימה על ספינות המשא הרבות שחולפות שם, מה שמאריך את מסלול הספינות שצריכות להקיף את כף התקווה הטובה בשלושה שבועות נוספים ומשליך כמובן על הכלכלה העולמית. אני מקווה שהאמריקאים יטפלו בבעיה הזאת, כי בסוף לא מדובר בבעיה שהיא רק שלנו – זאת בעיה של כל העולם.
במסגרת מלחמת חרבות ברזל ואתגר טילי השיוט של החות’ים, יצא לנו להפעיל את כל מערך ההגנה נגד טילים של מדינת ישראל. יש לנו היום בסד”כ (סדר כוחות) ארבע מערכות שפועלות נגד טילים.
הראשונה היא ‘כיפת ברזל’ שהיא חוט השדרה של המערכת. היא פועלת מול הטילים קצרי הטווח ויודעת ליירט כמויות אדירות במקביל בצורה מרשימה.
השנייה והפחות מוכרת היא מערכת ‘שרביט קסמים’. נדמה לי שלא הפעלנו אותה לפני המלחמה יותר מפעם אחת, אבל במהלך המלחמה היא עבדה ברוך השם היטב ומעל למצופה.
המערכת השלישית היא ‘חץ 2’, שיירטה במהלך המלחמה עד כה 2 יירוטים וגם הוא עשה זאת בהצלחה רבה.
המערכת הרביעית היא ‘חץ 3’ שעובדת בצורה שונה משאר המערכות בשיטה של פגיעה ישירה בטיל המיורט, והיא הופעלה במהלך המלחמה לפחות פעם אחת בהצלחה רבה.
בנוסף לכל אלה יש לנו גם את מערכת ‘פטריוט’ שיירט טיל פעם אחת במהלך המלחמה.
בניגוד לכל השמועות לא היו יירוטים של לייזר; המערכת הזאת תחכה עוד עד שתיכנס לפעולה. עם זאת יתכן שאם המלחמה תתארך לעוד הרבה זמן אולי נצליח לבדוק את תפקודה עוד במהלך המלחמה.
ובגזרת יהודה ושומרון
מאז החלה המלחמה, עצרו כוחות צה”ל באזורי יהודה ושומרון 2,250 פלסטינים – מהם קצת יותר מחצי אנשי חמאס, ונהרגו בערך 250 מחבלים. הצבא לא מהסס ופועל שם ביד חזקה על בסיס מודיעין מדויק של השב”כ עם כוחות צבא גדולים שנמצאים בשטח כל הזמן ופועלים באינטנסיביות, וזה יימשך כל עוד תהיה לשב”כ רשימת מועמדים למעצר. זה אומנם לא מבטיח שלא תהיינה ליקויים או פעילויות טרור, אבל זה מבטיח שחלק ניכר מאלה שמתכננים פעולות טרור ייהרגו או יוכנסו לכלא.
בעניין של הכנסת פועלים פלסטיניים ליישובים היהודיים – ברור לכולנו שיש בעניין הזה סיכון. כל חיינו מורכבים מלקיחת סיכונים. כל נסיעה בכביש היא לקיחת סיכון. אני חושב שכאשר שמים את כל הנתונים על השולחן, הניסיון שיש לנו עם הפועלים האלה, המודיעין שיש לנו ביו”ש ששונה לגמרי באיכותו מהמודיעין שיש לנו בעזה כי אנחנו שולטים בשטח הרבה יותר טוב, מה שמקל עלינו לגייס ולהפעיל מקורות מודיעין.
לכן, המסקנה היא שצריך לצאת לרגע מהטראומה של עזה ומההתכווצות שנכנסנו אליה בתוקף האירוע הנוראי בשבעה באוקטובר, ולהתחיל לחשוב מההיגיון ולא מהבטן, למרות שזה קשה. אני חושב שאפשר לקחת פה סיכון. צריך בהחלט להקטין אותו ולהקפיד יותר על מי נכנס וכיוצא בזה, אבל אני חושב שזו תהיה טעות להתנתק עכשיו, גם מבחינת התושבים ביו”ש שימצאו את עצמם בלי איזשהו מוטיב כלכלי וזה יקשה עליהם מאוד מאוד ואני לא יודע מה תהיה התגובה שלהם, וגם מבחינת כלכלת ישראל. אני ראיתי כאן בביתר עילית לא מעט בתים שעומדים בבנייתם, וכנראה שלא יגיעו פועלים מסרי-לנקה להשלים את בנייתם.
אל לנו לירות לעצמנו ברגל רק כי אנחנו מאוד חוששים. אני חושב שצריך לעשות הרבה בשביל להקטין את הסיכון. אבל בסוף – למרות החששות שאני מבין אותם מאוד – צריך יהיה לקחת אותו, גם אם לא מיד.
