שמעון כהן
סיפור הצלה נדיר, ושאלה הלכתית בצידו, הגיעה אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין.
יהודי בעל תשובה, תושב אחד היישובים בעוטף עזה שחזר בתשובה לפני כמה שנים, והיה מקורב למורו ורבו זצ”ל שהיה אחד מצדיקי הדור (שם היהודי ושם רבו לא נחשפו מכמה סיבות, אך הוצגו לפני עמוד ההוראה על ידי בעל המעשה), רבו עודד אותו להמשיך לגור באותו יישוב ולא לעבור דירה.
והנה, בליל שמחת תורה, רואה הוא בחלומו את רבו המצווה עליו: “קח מיד את אשתך וילדיך, ותעזוב את המקום, זהו מקום סכנה”. היהודי מספר, כי הוא אינו אדם שנבהל מחלומות, ולא עלתה על דעתו להישמע לחלום. התהפך לצד השני ונרדם שוב.
אך הנה, שוב הגיע אליו רבו בחלום, והחל לחנוק אותו, כפשוטו, בעודו צועק עליו: “עזוב הרגע את היישוב, זה מקום סכנה”. הוא התעורר משנתו שטוף זיעה, וחש על צווארו את החנק. ארך לו זמן מה להתאושש, העיר את אשתו, סיפר לה את אשר אירע, ויחד החליטו כי אמנם מדובר בחילול שבת, אך היות והם חשים כי זהו חלום אמת, העירו את ילדיהם, נכנסו לרכב וברחו מהיישוב.
תוך כדי השבת נודע להם על הטבח הנורא שאירע ביישוב בו הם גרים, כשרבים משכניהם נרצחו או נשבו רח”ל. היהודי חש כי בו שלאורך השנים ציווה עליו להמשיך ולהתגורר ביישוב, שמר עליו מלמעלה גם בזמן סכנה.
עכשיו בא אותו יהודי לרב זילברשטיין, ושאלתו בפיו: האם נהג כדין כשחילל שבת על סמך החלום. הרב זילברשטיין ציין שרבינו החיד”א בספרו ‘שם הגדולים’ מספר סיפור דומה: כאשר אביו של הרא”ש נגלה לאלמנתו בליל שבת והורה לה לברוח, כי מחר יהרגו את כל היהודים במקום ההוא, וכך עשתה ואכן חייה ניצלו. אך שם מתואר שאותו צדיק נגלה אליה בהקיץ ולא בחלום, וגם לא חיללה שבת באיסורי תורה ממש, ויתכן שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ואם כך – אין מכאן היתר לחלל שבת על סמך חלום.
לאחר מכן האריך הרב זילברשטיין האם לפי דעת תורה צריכים להתייחס לכל חלום, והאם יש ממשות בחלום, וציין שיש בכך סוגיות סותרות בכמה מקומות בש”ס. אך בסוף הדברים הכריע כי לפי כל הסימנים שנתנו לנו רבותינו, החלום היה אמת, ולכן מדין ספק פיקוח נפש, היה חייב לקום ולברוח, גם בשבת, וטוב עשה שנסע בשבת למקום מבטחים.
דבר החלום והשאלה ההלכתית בצידה מסעירים בימים אלה את העולם התורני והדיונים בסוגיה ממשיכים להיכתב.
בזכות ספר הזוהר
בתוך כך, התפרסם סיפורה של תושבת אחד היישובים בעוטף עזה שסיפרה: “כאשר התחילו ההפגזות בשבת התלבטתי מה אני עושה. רצתי מהר לסלון. היה לי את ספר הזוהר שהיה מדופדף בפרשת פנחס. לא רציתי להיכנס לממ”ד. נכנסתי לארון הבגדים והתחלתי לפתוח את ספר הזוהר. הייתי בפנים שתים עשרה שעות. הסתכלתי על הספר ודיברתי עם בורא עולם כל ה-12 שעות. הרגשתי שמתוך האותיות יוצאים אורות.
“המחבלים פוצצו את הדלת של הממ”ד, ואני בתוך הארון, כאילו במקום אחר. הם בעולם שלהם ואני בעולם שלי. דיברתי עם בורא עולם ואמרתי: ‘אם אתה רוצה תיקח אותי, אבל אני מתפללת שבזכות רבי שמעון תציל אותי ואתחבר אליך יותר’.
“המחבלים היו בבית שלי שתי דקות ויצאו. לקחו את כל השכנים שלי לבית האחרון ביישוב וירו בהם. הבית שלי נשאר עומד. זה לא בזכותי, זה בזכות האמונה הפנימית. ראיתי את רבי שמעון בר יוחאי שעוזר לי. אחר כך הם באו שוב, פוצצו לי את החלון עם רימונים, ושום דבר לא נגע בארון.
“אחרי שתים עשרה שעות הגיעו החיילים ושחררו אותי”.
כוחה של אמונה תמימה.
