העולם היהודי של אחרי המאורעות הנוראים בשמחת תורה תשפ”ד, הוא עולם אחר. הזיכרון היהודי יזכור לנצח את החג הזה, בו קיבלנו תזכורת מצמיתה על כך שגם אם זכינו ב”ה להתגורר בארץ הקודש – עדיין ‘עשיו שונא ליעקב’, ועדיין אנו בגלות, ועדיין אנו זקוקים להגנה בכל רגע ורגע מול אויבינו הקמים עלינו לכלותנו.
היה זה יום נורא, בו קיבלנו המחשה למושג “כי רגע באפו” – איך ברגע אחד של הסתר פנים נורא עשו שונאי ישראל המרצחים הנתעבים, עליהם נאמר “והוא יהיה פרא אדם” – כאשר ‘פרא’ הוא שֵם העצם, המהות – ככל העולם על רוחם החייתית, ביצעו את זממם, הרסו ולא חמלו.
ובתוך החושך הנורא, ובתוך צחצוחי הקרבות, האזעקות וקול המלחמה הבלתי פוסק – אנו, כיהודים מאמינים, מתעקשים לראות את נקודות האור שבתוך ההסתרה הגדולה. מתחזקים באמונה וביראת שמים, תופסים אמנות אבותינו ודואגים לסייע לשכנינו, לבני עמנו, לכל הזקוק לסיוע בימים אלו, בתפילה שנזכה בקרוב לאור הגדול שיפציע מבעד לאפלה, ונזכה לגאולה שלמה.
אנו במערכת ‘שערים’ השתדלנו להכין עבורכם עיתון שיעסוק בעיקר באור. בדברים המועילים. ללא תיאורי זוועה וללא חומרים קשים במציאות שגם כך איננה קלה. בתפילה שהקב”ה יסייע בידינו ונזכה לבשר מעתה אך ורק בשורות טובות, ישועות ונחמות.
הקפות והתקפות
ההתחלה הייתה בבוקר החג. כולנו, תושבי ביתר עילית, נחרדנו לשמוע את האזעקה הראשונה – שנשמעה בשמונה וחצי בבוקרו של חג. בתחילה היו המחשבות: שמא מדובר בתקלה, או בהזיה. אולי ערפילי העייפות לאחר ההקפות הארוכות של הלילה תעתעו בנו. אולם מיד לאחר מכן החלו לטפטף השמועות.
יוצאים למקווה, לפני התפילה של החג. בפתח בית הכנסת כבר יש מי שבידו שמועות על מתקפה שהחלה בדרום, על בני ערובה, על מוצבים שנכבשו, על האימה ששוררת במדינה. הלב מתמלא פחד, ויחד עם האזעקות הנוספות, עולה התהייה בלב: כיצד להתמודד? האם לנהל שגרת תפילה כרגיל? האם אין הדבר מסוכן מדי בנסיבות הללו, ובעיקר – מול חוסר הוודאות כאשר כל זה קורה בעיצומו של חג ואין אפשרות להתעדכן באופן שוטף ומבוסס?
וכך, כל קהילה מחליטה בהתאם להוראת רבניה. בחלק מבתי הכנסת בביתר קוצרה התפילה. “התפללנו במהירות גדולה, ערכנו הקפות קצרות, כל הקפה במשך דקה, ובשתים עשרה בצהריים כבר סיימנו מוסף והלכנו הביתה אפופי חרדה”, מספר ל’שערים’ אחד המתפללים ב’מניין אברכים’ שבגבעה ב’.
לעומת זאת, כ”ק האדמו”ר מסאווראן, אשר בית מדרשו שוכן בפינת הרחובות דרכי איש והרב ברוק, החליט להעביר את התפילות לממ”ד שבביתו, כאשר מניין מצומצם ממשיך להתפלל במהירות בבית הכנסת. היו גם בתי כנסיות אחדים שבהם לא התקיימה התפילה לנוכח הנסיבות וחוסר הוודאות, והמתפללים התפזרו בין בתי כנסיות אחרים, לצד כאלה שהתפללו בבתיהם מחמת האימה וחוסר הוודאות.
ולעומתם, היו אלו שהתפללו כרגיל. “כמובן ששמנו לב להנחיות וכרינו אוזן לאזעקות, כשאנו מוודאים שהממ”ד בבית הכנסת פתוח וניתן להיכנס אליו מיד בהישמע האזעקה. דאגנו שלא להשבית את השמחה, אלא להמשיך בכל עוז, לצד נוהלי הזהירות שננקטו, בידיעה שהשמחה ממתיקה את הדינים ומבטלת את כל הגזירות.
והיו אלו שהוזעקו בעיצומו של החג לסייע במאמץ המלחמתי. ברחבי העיר נראו שוטרים וחיילים דופקים בבתיהם של תושבי העיר שמשובצים במערכי הביטחון השוטרים – כמו מתנדבי ‘פיקוד העורף’, עו”סים העובדים בשירות המשטרה וגם לוחמים במילואים. הם נאספו מהבתים ומבתי הכנסת ונלקחו לזירות המלחמה, לסייע בהצלת נפשות.
וכך עברו עלינו שעות בלתי פשוטות של אימה וריקודים, הקפות והתקפות בלב, כאשר המילים “אנא השם הושיעה נא” שנאמרות בהקפות קיבלו משמעות עמוקה ומוחשית.
וכאשר בעת תפילת הגשם אמרנו “תולדותם נשפך דמם עליך כמים” – לא היה מי שליבו נשאר מאובן. “תֵּפֶן כי נפשנו אפפו מים”, אמרנו בזעקה וצעקנו מול ארון הקודש הפתוח: “לחיים ולא למוות!”
אנא, אב הרחמים, ראה בעני ישראל עמך שלמרות הנסיבות האיומות השתדלו לשמוח לפניך, ועטרנו בעטרת ישועה וניצחון במהרה.
פחד דרומי
את תושבי הדרום תפסו האירועים מוקדם יותר. החל מהשעה שש וחצי בבוקר – שעת הפריצה של מחבלי חמאס את שערי המדינה מכיוון רצועת עזה, החלו להישמע קולות פחד וחרדה. בחוץ שיכלה החרב ובפנים כרסמה האימה. תושבי הדרום מורגלים כבר לרוץ למקלטים אחת לתקופה. אבל הפעם מצאו עצמם מתמודדים עם אירוע חסר תקדים. “החיים שלנו נחלקים, עד שמחת-תורה-תשפ”ד וממנה”, אמר אחד מתושבי הדרום השבוע. “זוהי מציאות איומה שמעולם לא תרגלנו כיצד להתמודד מולה.
“בבוקר החג התעוררנו מאזעקה בסביבות השעה שש וחצי”, סיפר אחד מתושבי שדרות. “כמו תמיד כשיש אזעקות, הדבר הראשון שעולה לראש זה הילדים, שלא יקבלו הלם ולא יתמלאו בפחד. כמובן שמהר מאוד רצתי אליהם, הערתי אותם והרמתי את הקטנים לממ”ד.
“כעבור דקות אחדות ביקשנו לצאת, אבל האזעקות לא פסקו. כבר אז עלה בליבנו החשש שהפעם מדובר במשהו לא רגיל אלא משהו קצת מעבר. רציתי להתארגן כדי ללכת להתפלל, אבל כשהבטתי מהחלון הכל היה שקט לחלוטין. הרחוב שבדרך כלל מלא אנשים שצועדים לבית הכנסת, פשוט היה ריק לגמרי. עוד לא הבנתי למה, אך כעבור זמן קצר הגיע אלינו שכן ששמע שמחבלים מסתובבים ברחובות העיר. לא ידענו אם זה אמיתי או לא, אבל כמובן שנשארנו בבית מחמת הספק”.
ככל שהדקות חלפו, התמונה התבהרה יותר ויותר: מחבלי חמאס השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות, ואחרים נמצאים בסביבה, כאן בנתיבות. ייתכן שהם קרובים אליהם. הוא מאוד מקווה שלא, אבל עכשיו הוא מתחיל להבין משהו מחומרת האירוע”.
בצאת החג, כשהשמועות הקשות כבר הספיקו לקבל אימות והמספרים החלו להתפרסם, הלחץ של התושבים גבר מאוד. זה גרם שכל האזור הפך לחזקת סכנה. אנשים לא יצאו מהמקלטים, אלו שבביתם ממ”ד לא יצאו מהבית ותחושת הפחד רק עלתה. חיילים ברכבים ממוגנים עברו בעשרות נקודות יישוב ברחבי העוטף ואף מעבר לו, כדי לסרוק ולטהר את אותם מקומות, בזמן שהם עוד חששו ממחבלים בתחפושת.
במוצאי השבת וביום ראשון כבר החלו להתפרסם שמות ההרוגים, ומשפחות רבות מצאו את עצמן מתמודדות עם בשורות נוראיות. “אין מילים לתאר את החוויה הנוראה הזו”, אומרים תושבי הדרום. “ואז מגיע הרגע שבו פורצות דמעות ואתה לא יכול לומר שום מילה”.
הקרבן של ביתר
במהלך השבוע שחלף התבשרנו בבשורות האיוב – על למעלה מ-1350 יהודים הי”ד שנספו בהסתר הפנים הנורא, בזירות השונות של יום הקרב. הסיפורים מחרידים. הלב נושא תפילה לעילוי נשמתם, ההתחזקות מגיעה לשיאה והתפילה נישאת מקירות הלב שהקב”ה יאמר די לצרותינו.
ב’ליל שישי’ האחרון, בשעת לילה מאוחרת, נערכה הלווייתו של הבחור הק’ יהודה בכר הי”ד, תושב העיר שהיה בין הנספים. אביו, הרה”ח ר’ יצחק, שמוכר כפסיכולוג שעבד בת”תים בעיר, נפרד ממנו במילים מצמררות, וציין את שמחת חייו וכיצד בכל שבוע בהבדלה היה שר “ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר”. האב הוסיף בדמעות: “תודה להקב”ה שזכיתי לגדל אותך במשך 24 שנים”.
כמו כן הספידו מגיד המישרים הרב משה ויינבך שצמרר את קהל המלווים כשאמר: “יהודה, אתה יודוך אחיך! יש 1,300 קרבנות אבל יהודה יש רק אחד. כעת אתה נמצא צמוד לשכינה – ואין דבר מפריד בינך לשכינה, בהיותך קדוש שנהרג על קידוש השם. כן ספד בהלוויה רה”ע ר’ מאיר רובינשטיין שפתח את הספדו במילים המצמררות “הושענא למען בן הנעקד על עצים ואש”, כאשר בין המלווים נראים רבים מתושבי העיר, בהם יו”ר הסיעה החסידית ר’ גדליה אייזנשטיין וסגרה”ע ר’ יהודה עוביידי.
שגרת מלחמה
תושבי הארץ נכנסו לשגרת מלחמה. האזעקות התכופות, העדכונים מהחזית, ורעש מטוסי הקרב והדף ההפצצות ברצועת עזה שנשמעים היטב בעיר ביתר עילית, בעיקר בלילות – הפכו להיות חלק מפס הקול שכולנו שומעים. ובעיקר – פרקי התהילים שנישאים בכל רגע ורגע, והחיזוק באמונה ובביטחון, בהשתדלות טבעית ובפעולות רוחניות – בחסד עם תושבי קו החזית שבאים לעיר, בסיוע למשפחות הלוחמים, ובכל מעשה טוב שניתן לעשות.
בליל שבת הייתה בעיר אווירת חרדה, עם השמועה על פריצת מחבלים ה”י, אולם לאחר כשעה וחצי התברר כי ב”ה המצב בשליטה. על כך תקראו בידיעה נפרדת.
נכון לזמן כתיבת השורות, בוקר יום ראשון, עדיין רוב מוסדות הלימוד בעיר מושבתים, מלבד חלק מהחיידרים שבהוראות הרבנים נפתחו בזהירות.
“האירועים הללו הם שיעור עצום באמונה וביטחון. הבנו שלמרות המאמצים של הצבא, בסופו של דבר הכל בידיו של השם יתברך”, אמר אחד מתושבי הדרום. “המילים ‘אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר’ קיבלו בימים האלה משמעות מוחשית לגמרי”.
שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל!
יהודה בכר ❤ מלשון הודיה ❤ להקב”ה ❤ סירטונים שראינו את יהודה ❤ מלאך ❤ שר מודה אני לפנייך ❤ בהתרגשות גדולה מאוד ❤ הודיה לה” ייתברך ❤ להודות ❤ ורק להודות .פשוט מלאך ❤ היום אתה נמצא למעלה עם צדיקים הרוגי מלכות לומדים יחד תורה … גמרא ..שולחן ערוך….פשוט צדיק…….