שמעון כהן
תרומת הענק שנבלמה ברגע האחרון: רגע מעניין נרשם בשבוע שעבר, כאשר בהוראה דרמטית של רב העיר, מורנו הגאון הגדול רבי חיים וייס, נמנעה תרומה בשווי רב ל’קופת ביתר’.
היה זה ביום רביעי האחרון. בביתו של ר’ גדליה אייזנשטיין, יו”ר ‘מרכז מצפן לחינוך’ ומעסקני העיר הבולטים, נערכה ‘אסיפה של צדקה’. זאת במסגרתה של שורת אסיפות שנערכות בימים אלו בקרב דמויות בולטות ועסקנים בכירים בעיר, שנרתמים במצוות מורנו הגאב”ד לארח בבתיהם אסיפות צדקה, שבהם חותמים חבריהם ומכריהם על הוראות קבע נכבדות כדי לתמוך בעניי העיר במסגרת קמפיין החירום שעורכת הקופה.
מורנו הגר”ח וייס, שלא חס על כבודו ועל זמנו במסגרת המאבק למען עניי העיר – התחייב להשתתף בכל אסיפה ביתית שכזו, ואכן, ההיענות מרשימה בהחלט.
במהלך האסיפה האמורה, ניגש אל הרב אחד מקבלני הבנייה המוכרים בעיר, כשטלפון סלולרי כשר בידו. הלה סיפר לרב העיר כי שותפו, קבלן ערבי מאחד מכפרי הסביבה אשר מבצע יחד איתו פרויקטים רבים של בנייה ברחבי העיר, ראה את התכונה בעיר סביב קמפיין הצדקה של הקופה, ואף שמע ממנו – שותפו היהודי – כי הוא עצמו נרתם ומתכוון לחתום על הוראת קבע נכבדה לקופה.
בשומעו זאת, התפעל הקבלן הערבי. הוא הודיע כי ברצונו להכיר טובה לתושבי העיר שבה הוא מוצא את פרנסתו הרחבה – והעביר לשותפו במזומן סכום עתק לטובת המגבית. השותף היהודי לא שיתף בכך איש – אף לא את ראשי הקופה. הוא שמר זאת לאסיפת הצדקה וביקש להפתיע בכך את באי האסיפה, כאומר: הנה, אפילו הקבלן הערבי הבין שחייבים לתרום…
כעת ניגש הקבלן מאנ”ש למורנו הגאב”ד, וכשמכשירו הסלולרי בידו אמר לרב בפנים צוהלות: “נמצא כאן על הקו פלוני (שמו שמור במערכת), קבלן ערבי שעובד איתי. הוא רוצה לתרום מחר כמה עשרות אלפי שקלים לקופה”.
אלא שלמרבה ההפתעה, פניו של מורנו הגר”ח וייס נתכרכמו בהלם ובזעזוע. ארשת של רצינות מאוימת התפשטה על פני הרב. הוא החזיר את מכשיר הטלפון לקבלן, ואמר: “לא, זה אסור! אמור לו שיבטל את התרומה מיד!”
“מדוע?”, שאל הקבלן היהודי. “הוא עושה זאת מיוזמתו, בלב שלם”.
הרב ביקש קודם כל שהקבלן ינתק את השיחה. השיחה הסתיימה, ואז הסביר הגר”ח וייס את ההלכה האוסרת ליטול צדקה מן הגוי עבור עניי ישראל. טעם האיסור ליטול צדקה מגוי נעוץ בדרשת חז”ל על פסוק: “בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה” – שכאשר תכלה זכות הצדקה שביד הגויים, ו’לחלוחית’ מעשה הצדקה שלהם תתייבש, אז הם ישברו וייפלו, ותבוא גאולת ישראל”.
כבוד ישראל מתמעט
הגר”ח וייס שליט”א תיאר את המעשה המסופר בגמרא (בבא בתרא י’ ע”ב, י”א ע”א) על אודות איפרא הורמיז, אמו של שבור מלכא (המלך שבור), ששלחה ארבע מאות דינרים לרבי אמי לצורכי צדקה, ולא הסכים לקבלם. לאחר מכן שלחה לרבא וקיבלם. שמע רבי אמי והקפיד על כך, ואף שלח לשאול את רבא – כלום אינו דורש את הפסוק ‘ביבוש קצירה תישברנה’?! רבא עשה זאת, ולא סירב לאם המלך, משום ‘שלום מלכות’. שואלת הגמרא: ורבי אמי לא חש ל’שלום מלכות’?! אלא רבי אמי סבר שמשום כך היה על רבא לתת את הכסף לעניי נָכרים. ואכן רבא עשה כך, ורבי אמי שהקפיד, משום שלא אמרו לו שרבא נתן את הכסף לעניי נכרים”.
הגר”ח שליט”א ציין טעם נוסף לאיסור נטילת צדקה מן הגוי – מפני חילול השם, כלומר, שמא יאמר הגוי: ‘כמה מגונה אומה זו שאינה מפרנסת את ענייה, או משום שהיא מבזה את עצמה בנוטלה צדקה מהגוי. שכן כאשר מקבלים עניי ישראל צדקה מהגויים, הרי כבוד ישראל מתמעט, שישראל נצרכים לגויים ומתפרנסים מהם.
הרב אף ציטט את מה שנפסק בשולחן ערוך: (יורה דעה סימן רנד): “אסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים בפרהסיה. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהעובד כוכבים בצנעא הרי זה מותר”.
הקבלן היהודי עוד ניסה לשאול האם ניתן בכל זאת להתייחס לתרומה בתור כסף של תושבי ביתר שעובר כתשלום לקבלן והקבלן בסך הכל ‘מחזיר’ זאת – אולם הגר”ח וייס שלל את הסברה מכל וכל ואמר: דינה של התרומה הזו להתבטל – אין שום אפשרות להתיר זאת.
ואכן, התרומה בוטלה, כאשר הנוכחים מקבלים שיעור חי בגודל הזכות לתרום לעניי ביתר – זכות שלא ניתנת לגויי ארצות, ורק יהודים זוכים במצווה העצומה לתרום לאחיהם עניי עירם.
