גרשון ברייטשטיין
על גדלותו של דודי הגדול, מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין זצוק”ל, שמענו רבות במהלך הימים האחרונים מכל המספידים וגדולי ישראל שזכו להכירו. קטנם של גדולי ישראל עבה ממותני, ולכן אינני מהמספידים. אבל אבקש להתגדר בבקעה משלי – ולספר על ה’למשפחותם’, על הקשר המיוחד לו זכיתי כבן משפחתו של מרן ראש הישיבה.
זקנתי, הרבנית ברייטשטיין תחי’, אלמנתו של הרה”צ ר’ יצחק דוד ברייטשטיין זצ”ל מיקירי קרתא דירושלים, היא אחותו של מרן ראש הישיבה זצוק”ל. משכך, זכינו אנחנו, בני המשפחה, להתייחסות מיוחדת שאותה רחש מרן ראש הישיבה לקרובי משפחתו.
בכל פעם שנכנסתי וראש הישיבה שמע ממני שאני ברייטשטיין, נכד של אחותו – היו פניו קורנות, והיה מתעניין על אודות בני המשפחה, על האבא ועל הסבתא-אחותו. אירע פעם שהייתי בבני ברק עם כמה אברכים מקהילתנו. אמרתי להם: ‘אנחנו נמצאים בקרבת מקום לביתו של דודי ראש הישיבה, אולי נעלה אליו להתברך’. האברכים נענו בשמחה ועשינו את דרכנו לרחוב ראב”ד 17.
עלינו, דפקתי בדלת, ואחד הנכדים שפתח את הדלת, אמר לנו שהרב כבר עלה על יצועו ואי אפשר להיכנס אליו כרגע. אמרתי לו שאני ברייטשטיין. הנכד סגר את הדלת ותוך כדי שאנחנו יורדים במדרגות – הנכד קורא לי ואומר: ‘סבא אמר שמשפחה לפני הכל’. נכנסנו לחדר השינה. מרן כבר עלה על יצועו עם משניות ביד, וכך קיבל אותנו. הוא התעניין בשלומנו, שאל ובירך.
שיחה לבבית באידיש
פעם אחת אמרתי למרן שאני מלמד ילדי תשב”ר לאותיות. מרן החל לשבח אותי ואמר שזה היסוד לכל לימוד התורה וזה זיכוי הרבים. בשנים האחרונות ביקרתי במעונו לעיתים תכופות – אם זה בחגים, וגם בוועדים שמסר בימי שלישי. בכל פעם הייתי ניגש להתברך. הנכד היה אומר: ‘זה ברייטשטיין’, ומיד היה מרן מגיב: ‘יא, יא, דאס איז דער מזכה הרבים…’ כך זכר אותי ואת עיסוקי, וכמובן התעניין לשאול מה שלום אחותו הסבתא.
גם בתקופה האחרונה, כאשר מרן ישב מאחורי מחיצת פלסטיק כדי לשמור על בריאותו – אני הייתי מוכנס אל פנים המחיצה, כיוון שאני בן משפחה. בכל פעם בירך בחמימות, בצירוף לחיצת יד חמה ואוהבת.
שמחת הברית לאחד מילדיי שיחי’ נערכה בבית מרן. לאחר הברית, למרות שכל דקה הייתה מחושבת אצלו לעוד דף גמרא ועוד קטע של מסילת ישרים – הוא התיישב לשוחח עם אחותו (סבתי) במשך כמה דקות.
היו פעמים בהן ניגשתי להתברך והיינו מדברים באידיש. הציבור שסביבו לא הבין כלום, וכן גם הנכדים והגבאים. היה זה מחזה מלבב…
ברכה לילד שנפצע
ואת הסיפור המטלטל הבא לא אוכל לשכוח:
יום אחד אני מקבל טלפון מחובש ב’איחוד הצלה’ שמבשר לי כי הילד שלי נפל מאופניים וצריך לפנות אותו לבית הרפואה. רצתי מיד למקום שבו אירע הדבר, נכנסתי לאמבולנס והאמבולנס יצא בדהירה לכיוון בית החולים. תוך כדי הנסיעה, הילד איבד את ההכרה. מייד התקשרתי לר’ מוטי פלאי, נכדו של מרן, שיבקש ברכה ממרן. ר’ מוטי ענה: ‘מרן בירך רפואה שלמה’. אני, שהייתי מאוד היסטרי, צעקתי בטלפון: ‘לא, אני רוצה הבטחה שהכל יהיה בסדר’. הנכד ניגש שוב למרן ואז חזר ואמר: ‘הרב אמר שלא יהיה שום נזק’.
מגיעים לבית הרפואה, ומיד אני שומע צעקות של הצוות הרפואי – ‘לפתוח חדר סיטי’. הכניסו את הילד מיד לסיטי ראש. יוצאים אחרי רבע שעה, בודקים ואין כלום… הרופא לא אומר נואש. הוא אומר לצוות: ‘אין דבר כזה, תכניסו שוב’. ושוב הכניסו לסיטי ושוב יצא תקין ב”ה, וכן כל הבדיקות שנעשו יצאו תקינות ב”ה. הילד נשאר להשגחה, וכעבור יומיים שוחרר הביתה.
כעבור כמה ימים נסעתי עם בני למרן כדי להודות וגם להתברך – כי עדיין נותרה צלקת על פניו. מרן הסתכל והתעניין, ואז בירך בחמימות ונתן לילד סוכריה.
טלפון בערב חג
בכל ערב חג היה מרן זצוק”ל מתקשר לסבתי – אחותו – כדי לברך אותה ב’א גוט יום טוב’. פעם שאלתי את סבתא שלי: ‘למה את לא מתקשרת אליו?’ ענתה לי הסבתא: ‘אני רוצה להתקשר, אבל הוא תמיד מקדים אותי’. כזה היה מרן – לצד גדלותו העצומה בתורה היה עניו ובעל מידות שאין כמותו.
ועכשיו, כשהורם הנזר והוסרה העטרה, חסרנו את כל אלה, ובתוך רבבות התלמידים וכלל ישראל כולו – אני חש יתמות עמוקה. אוי, מי יתן לנו תמורתו!
בתפילה ש’מה כאן עומד ומשמש אף להלן עומד ומשמש’, ומרן זצוק”ל שנשא את צרות הכלל והפרט על לוח ליבו, ימשיך להמליץ טוב ממרומים על הקרובים אליו ועל כל כלל ישראל, ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו.
