רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן

שמעון כהן

היהדות החרדית לכל שדרותיה התעטפה תחושת יתמות ויגון עם היוודע הבשורה המעציבה על הסתלקותו לשמי רום של ראש הישיבה מרן הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין זצוק”ל – ראש ישיבת פוניבז’, נשיא מועצת גדולי התורה ומהקברניטים ששתל הקב”ה לעמו בדור האחרון.

הייתה זו פטירה מפעימה עד תמצית הנפש. בבוקרו של יום שלישי בשבוע שעבר, בעודו עוסק בכתיבת מראי מקומות לשיעור שהתכוון למסור בחדרו שבטיפול הנמרץ, שיעור שאותו לא החסיר אף לא יום אחד בכמעט שמונים השנים האחרונות, כולל בימי ‘בין הזמנים’ ויום בדיקת חמץ – נדם הלב הטהור לאחר מאה שנות תורה בתפארתה, בטהרתה וביפעתה.

בשעות הבוקר המאוחרות פשטה הבשורה המרה בכל שדרות היהדות החרדית על סילוקו של האי גאון וצדיק. הוכרז ביטול מלאכה בערים החרדיות, ומאות אלפים נהרו לגבעת הישיבה בבני ברק, להלוויה שנקבעה לשעה 15:30.
מכל רחבי הארץ נהרו המונים להלווית הענק שבה חלקו המוני בית ישראל כבוד אחרון לאחד מגדולי מוסרי התורה בדור האחרון. גם מעירנו ביתר עילית יצאו אוטובוסים עמוסים בבני תורה וחברת ‘קווים’ תגברה את הקווים לבני ברק, עבור המונים מתושבי העיר שביקשו להשתתף במעמד הכביר של אשכבתיה דרבי.
וירב בבת יהודה תאניה ואניה.

ימי עוני ומחסור

ההתחלה הייתה בדיוק לפני מאה שנים וחודש אחד – ביום ב’ באייר תרפ”ג בעיירה שומיאץ שבבלארוס אשר ברוסיה הלבנה. שם, בביתם של רב העיירה רבי צבי יהודה אדלשטיין זצ”ל והרבנית מרת מרים ע”ה, נולד בן בכור שלימים יאיר את עולם התורה.

הרך הנולד נקרא על שם סבו, הגאון רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין זצ”ל, מחבר הספר ‘בן אריה’ על הש”ס, מפארי גידולי ישיבת וולוז’ין. ה’בן אריה’ הסתלק לבית עולמו בחטף בשנת תרע”ט, ובנו, רבי צבי יהודה, שעדיין היה טרם נישואיו, הוכתר כממלא מקומו כרב בעיירת שומיאץ.

היו אלה הימים הטרופים של עליית השלטון הקומוניסטי שלחם בכל סממן של דת. גם בית הספר היהודי המקומי היה תחת פיקוח הקומוניסטים. האם הצדקנית הצליחה להשיג תעודות לידה מזויפות לבניה, עם תאריכי לידה שלפיהם היו רשומים כצעירים בשלוש שנים מגילם האמיתי, וזאת כדי שלא ילמדו בבית הספר של הגויים כמתחייב החוק.

האב, רבי צבי יהודה, הקים תלמוד תורה חרדי מחתרתי, שם למדו הבנים עם עשרים ילדים נוספים אצל מלמד בשם רבי גוד’ל, תחת הכוונתו הצמודה של רב העיר. הייתה בכך סכנה כפולה: העובדה שהילדים לא נשלחו למוסד הלימודים הרשמי למרות חוק חינוך חובה, והעובדה שלימודי דת נאסרו לחלוטין. באמצעות הערמה ושוחד הצליח רבי צבי יהודה להחזיק את תלמוד התורה המחתרתי במשך כמה שנים, עד שנסגר בשנת תרפ”ח.

מאז למדו הבנים בבית. רבי צבי יהודה ביקש מתלמידו, הבחור זלמן לייב אסטולין, לימים מחשובי המשפיעים בחסידות חב”ד, שילמד עם בניו. בתמורה לכך למד איתו רבי צבי יהודה תורה. בזמן הלימוד היה ר’ זלמן לייב עומד על רגליו, ובתוך ארבע שנים סיימו ללמוד יחד את כל הש”ס.

כאשר עלה רבי צבי יהודה לארץ הציע למלמד למלא את מקומו כרב העיירה, על אף שהיה אז כבן 17 בלבד. ר’ זלמן לייב סירב לבקשה ולימים חי בטשקנט, שם מסר נפשו על הפצת יהדות.

באותן שנים סבלה המשפחה מחרפת רעב. שנים לאחר מכן, כשביקש אחד מבני ביתו של רבי גרשון לשפוך מרק שנותר, ביקש ממנו ר’ גרשון להוציא את חתיכות העוף הקטנטנות שנותרו בסיר. הוא הסביר: “בילדותנו ברוסיה סבלנו ממחסור נוראי באוכל, לפעמים פשוט לא היה מה להכניס לפה. אינני מסוגל לראות שזורקים לפח עוף, מצרך שהיה כה נדיר ויקר”.
בהמשך חלתה האם במחלת הטיפוס, והאב שלח את שני בניו לבית אחותו בעיירה קלימוביץ. שם למדו תורה בסתר אצל תלמיד אביהם, הבחור מרדכי אליהו שניאור, שהגיע במיוחד לבית הדודה. לאחר תקופה הגיע מברק שבישר שהאם הלכה לעולמה, והילדים נותרו יתומים.

לאחר פטירת האם העדיף רבי צבי יהודה שבניו יישארו לגור בבית אחותו כדי שלא יופרעו מתלמודם. במכתב ששלח לגיסו לאחר פטירת רעייתו כתב: “הנם עתה אצל אחותי תחי’ בקלימאוויץ, לא אוכל להביאם לביתי לעת עתה, ושמה לא ירוו נחת ועונג. חיים המה חיי צער ודוחק, לא אדע מה לעשות עמם לימי הקיץ, אובד עצות הנני, ורק להשם עיניי נשואות שישלח לנו”…

מרוסיה לרמת השרון

בחודש ניסן תרצ”ד הצליח רבי צבי יהודה אדלשטיין להשיג רישיון עלייה לארץ ישראל. הוא ביקש מבניו לשוב לבית בשומיאץ, שם שהו עוד מספר חודשים, עד שהעלייה יצאה אל הפועל.

רבי צבי יהודה תכנן תמיד שבבוא היום, כשיתבגרו מעט, ישלח אותם ללמוד בקמניץ, אצל רבו המובהק מרן רבי ברוך בער לייבוביץ זצ”ל, אלא שאז החלה רדיפת השלטונות ברוסיה והיה קושי גדול לקבל אישור יציאה מרוסיה לקמניץ שבליטא. לכן עלה בדעתו להגיע לארץ ישראל ושיער כי משם יהיה קל יותר לנסוע לקמניץ. כך גזר מסובב הסיבות מראש – שרבי גרשון ואחיו יעלו עם אביהם לארץ ישראל וכך יינצלו מהגזירה שעתידה לבוא על יהודי ליטא ויאירו את עולם התורה שבארץ הקודש.

ביום ל”ג בעומר תרצ”ד הפליגה משפחת אדלשטיין באונייה מאודסה בדרכה לארץ ישראל. באונייה הם היו זקוקים לכריות כדי להניח עליהן את הראש. כיוון שאדם הישן על בגדיו זה קשה לשכחה, נטל כל אחד את בגדי השני וכך ישנו. האב רבי צבי יהודה לקח עימו מרוסיה רק פריטים בודדים: שקית טלית ותפילין, גמרא מסכת ‘בבא קמא’ וחומש ויקרא, כדי שגם בספינה יוכל להמשיך לעסוק בתורה עם בניו כבימי השגרה.

לאחר מסע מפרך זכו בני משפחת אדלשטיין לחון את עפר ארץ הקודש. השמועה על בואם עשתה כנפיים אצל קרובי המשפחה, בעיקר ממשפחת מובשוביץ, שחלקם שימשו רבנים בארץ: בהרצליה, בכפר־חסידים, בבת שלמה ובשכונות בתל אביב. כאשר עגנה האונייה בנמל יפו, באו להקביל את פניהם.

רבי יעקב זצ”ל סיפר פעם שלאחר קבלת הפנים ישבו כולם יחד ואביו אמר לדודים כי הסיבה העיקרית שבגינה ברחו מרוסיה היא חוסר האפשרות ללמד תורה לילדים ללא סכנת נפשות. זאת העילה לכל התוכניות של העלייה לארץ ישראל. הוא אמר אז: “לו הייתה לי אפשרות לנסוע מרוסיה לפולניה הייתי עוזב ונוסע לפולין, כי שם חי ונמצא הרבי שלי – רבי ברוך בער לייבוביץ זצ”ל. בפולין יש ישיבות מעולות ברמה גבוהה – כישיבות קמניץ, מיר ועוד – והילדים יוכלו ללמוד שם בשקידה ובעיון מאותו רב’ה שאני למדתי אצלו. כך רציתי. אבל המצב הוא שרוסיה ופולניה מסוכסכות ואין שום אפשרות לחצות גבולות ולעבור לשם. לכן לא הייתה ברירה והוכרחתי לעלות לארץ ישראל, כי רק פה אפשר ללמוד תורה”.

המשפחה עשתה את דרכה לירושלים, שם ביקרו בבית מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל ואצל עוד גדולי תורה שהכיר רבי צבי יהודה משנות עלומיו. בימים הראשונים שיתף האב את בניו בתחושותיו המאלפות: “תארו לכם, הנה אנחנו נמצאים בכל הגוף בתוך המצווה, כאילו בתוך סוכה – שכל הגוף בתוך מקום קדוש”.

בתחילה לא נמצא בית מגורים למשפחה והיא נאלצה להתפזר בין קרובים שונים. רבי צבי יהודה הקפיד שהבנים יישארו קרובים אליו כדי שיוכל להשגיח על גידולם בתורה כראוי. הוא פנה בשעתו לגבאי בית הכנסת הסמוך וביקש לשאול גמרא נוספת, כדי שלא ייאלצו שלושתם ללמוד מספר אחד, כפי שעשו עד עתה…

בחודש אלול, לאחר חודשים ארוכים של נדודים בין קרובי משפחה שונים, קבע רבי צבי יהודה את מקום מגוריו במושבה המתחדשת ‘רמת השרון’. הוא שכר בית שעמד על שטח לול תרנגולות. הבית היה דל, ללא רהיטים מינימליים וללא שום יופי והדר חיצוני. בשנת תרצ”ה נבחר על דעת התושבים כרב המקום.

לומדים בבית עם אבא

בארץ ישראל המשיך רבי צבי יהודה במנהגו שהתחיל תחת שלטון הקומוניסטים – ללמוד בעצמו עם בניו. אף על פי שכאן כבר היו מלמדים מוצלחים, היה חשוב לו להעביר להם את דרך הלימוד שקיבל מרבותיו, מארוחת בוקר ועד שעת לילה מאוחרת, בלי לפנות זמן בטלה ל’בין הסדרים’. כך הם הספיקו לסיים בצוותא את רוב מסכתות הש”ס בעיון.
היה זה לימוד אינטנסיבי. הבנים למדו עם אביהם כל סוגיה עם גמרא, רש”י ותוספות כמה פעמים, ואז את דברי הראשונים והאחרונים. אפילו בעת ארוחת הצהריים היה להם שיעור קבוע.

האח רבי יעקב זצ”ל התבטא פעם ואמר: “עד גיל שמונה עשרה לא ידענו שיש מושג כזה של ‘בין הזמנים'”. רק מתוך פירוש המהר”ם מלובלין שמזכיר את המושג ‘יומא דפגרא’ הם הכירו לראשונה מושג כזה.

רבי צבי יהודה הקפיד שבניו יהיו בקיאים בכ”ד ספרי התנ”ך. כשפעם נשאל רבי יעקב על כך, השיב: “היינו חוזרים שוב ושוב על הפסוקים והפרקים בישעיהו עד שידענום כמעט בעל פה”.

בימים ההם עלה מפולין יהודי ירא שמיים ששימש שוחט. הוא סיפר לבנים כי הוא יודע על הלימוד שלהם עם אביהם מעיתון יהודי בפולין. שם פורסמו ‘רשמי מסע מארץ ישראל’, והכותב סיפר על ביקור באחת המושבות בארץ הקודש שבה מתגורר רב הלומד עם שני ילדיו, בני אחת־עשרה ושתים־עשרה שנים בלבד, את חומש ויקרא עם תורת כהנים…
מצד שני, רבי צבי יהודה לא מנע מבניו לשחק בשעת ההפסקות בג’ולות ובכדור עם ילדים אחרים. כמו כן לא רצה שהם יהיו בורים במילי דעלמא. הוא שאל מהספרייה ספרי חשבון ולימד אותם כפל, חילוק ושברים וכתיבה באנגלית.
רבי גרשון סיפר כי לא חגגו לו כלל מסיבת בר מצווה. הוא רק כובד בעלייה לתורה, ובבית הכנסת שתו ‘לחיים’ לאחר התפילה. מאוחר יותר באו דודו, הרב מובשוביץ מהרצליה, ועוד כמה אנשים ושתו ‘לחיים’ פעם נוספת בבית. לאחר כחצי שנה, בשמחת תורה, ליוו המתפללים את רבי צבי יהודה ברוב עם מבית הכנסת לביתו, ואז השמיע בפני הנאספים את דרשת הבר מצווה.

נוסעים לפתח תקווה

רק לקראת חודש אלול תש”ב נענה האב, הגאון רבי צבי יהודה, לבקשתו של בנו הגדול רבי גרשון, שביקש לנסוע ללמוד בישיבה, עקב טרדות הרבנות שהשתרגו על האב. היה זה כאשר הגיע ר’ גרשון לגיל שמונה־עשרה ולאחר שנים ארוכות שבהן זכה לקנות קנייני תורה במחיצת האב הגדול, פנה אל אביו וטען כי בשל עוּלה של רבנות רמת השרון והתרבות צורכי העיר – מתמעטים לימודיהם הרצופים. לדעתו, בישיבה מסודרת יוכלו הוא ואחיו לשקוד בהתמדה רבה יותר ולהשקיע את כל זמנם אך ורק בלימוד התורה.

האב נענה בחיוב ואז החל להתלבט להיכן לשלוח אותם. הוא הסתפק בין ישיבת לומז’ה בפתח תקווה, שם כיהן כמשגיח הגה”צ רבי אבא גרוסברד זצ”ל, ובין ישיבת חברון, שמצבה הכלכלי אפשר להעניק לתלמידים תנאים טובים יותר, כמו כוס חלב מדי יום, וגם שם כיהנו ראשי ישיבות ור”מים מכובדים. לבסוף החליט רבי צבי יהודה לשלוח את הבנים ללומז’ה משום שהמשגיח שם מיוחד במינו, בהבנה כי במקום שיש משגיח טוב יותר – הבחורים לומדים טוב יותר.

מכיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם לשלם על הנסיעה, צעדו האחים את כל הדרך מרמת השרון לפתח תקווה רגלית. בטעות הם הגיעו באיחור של יום אחד בחושבם שהזמן מתחיל ביום שני של ראש חודש אלול – אך למעשה הזמן התחיל יום קודם. כשבאו כבר לא נותר להם חדר פנוי ללינה. בלילה שמע מזכיר הישיבה הרב שלמה זלמן מוזס (אביו של חה”כ לשעבר הרב מנחם אליעזר מוזס), שאז התגורר ברחוב בר כוכבא בפתח תקווה, כי לבחורים אין מקום לישון והציע להם לבוא לישון בביתו. בסלון הבית הייתה רק כורסה אחת, והבחורים נאלצו להסתפק בה. רק לאחר תקופה מצאו עבורם חדר עם מזרנים.

באותו הזמן למדו בישיבה מסכת יבמות, שאותה הספיק ר’ גרשון ללמוד שתים־עשרה פעמים. אחד הבחורים בישיבה היה ר’ חיים סרנא, לימים ראש ישיבת חברון, והוא סיפר לכולם כי ר’ גרשון בקי בשלושת רבעי ש”ס בעל פה, מילה במילה.
לאחר תקופת לימודים בלומז’ה ביקש רבי צבי יהודה מבניו לשוב לרמת השרון ולהמשיך בלימודם במשותף. היה זה לאחר שנישא בשנית לזוגתו הצדקנית מרת רחל ע”ה, וביקשם לשוב, בנימוק שמעתה עול הבית יהיה מוטל על הרבנית והם לא יצטרכו לבטל תורה בשביל עיסוקיו.

האחים שבו לסדר הלימוד עם אביהם ומאז קיבלו עליהם שבזמנים שבהם נאלץ האב רבי צבי יהודה להפסיק את לימודו ולטפל בענייניה הרוחניים וההלכתיים של רמת השרון, הם ימשיכו ללמוד ברציפות. בזמנים הללו הם הספיקו ללמוד את האחרונים על הסוגיות הנלמדות וכך קנו בקיאות בספר ‘קצות החושן’, הגהות הרש”ש ועוד.

שישה תלמידים בגבעה

לאחר תקופה קצרה זכו לביקור מיוחד בביתם. מרן רבי שמואל רוזובסקי זצ”ל שהתמנה לראש הישיבה ההולכת ומוקמת בבני ברק, ישיבת פוניבז’, זכר היטב את הנערים הכישרוניים מישיבת לומז’ה. הוא הגיע לביתם וביקש מאביהם שיצטרפו לקבוצת מייסדי הישיבה. ואכן, בקיץ של שנת תש”ד הם נמנו עם ששת התלמידים הראשונים בישיבה, שהשתכנה אז בבית הכנסת הליגמן בבני ברק. מי שאירח את שני האחים הצעירים, היה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ’ זצ”ל.
כבר בשנה הראשונה התמנה רבי גרשון לר”מ ומלמד עבור הפליטים ב’בתי אבות’, ובשנה שלאחר מכן, מראש השנה תש”ה התמנה, לפי המלצת החזון איש שהעריכו עד אין קץ, לבעל התוקע בישיבה – תפקיד שבו החזיק עד לשנה זו, תשפ”ג. באותה שנה, בעודו בחור, כבר החל למסור שיעורים לצעירי התלמידים בישיבת פוניבז’.

לימים אמר רבי שמואל כי הגרעין הראשון של הישיבה היה האחים רבי גרשון ורבי יעקב אדלשטיין. הסכמתם לבוא ללמוד בישיבה הייתה פתיחתה של הקבוצה הראשונה, וכך נוצרה הישיבה. הישיבה נפתחה ביום ב’ בכסלו תש”ד בבית הכנסת הליגמן בבני ברק. הקבוצה הראשונה מנתה שבעה בחורים בלבד: רבי גרשון אדלשטיין, רבי יעקב אדלשטיין, רבי אורי קלרמן, רבי חיים פרידלנדר, רבי יהודה פראנק, רבי חיים גריינמן ועוד בחור שפרש בשלב מסוים.

מכיוון שעדיין לא הייתה פנימייה מסודרת עבור התלמידים הם היו מתפזרים בסוף היום לשינה בבתים שונים ברחבי העיר. רבי צבי יהודה ביקש ממרן ה’חזון איש’ זצ”ל שידאג לבניו לבית טוב ואיכותי לישון בו. ה’חזון איש’ בא בדברים עם הרב מפוניבז’, והוא שכר חדר בדירתו הצנועה של מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, ברחוב וילקומירר הסמוך לישיבה.
בהערכתה הרבה שרחשו לו ראשי הישיבה ובניה, כבר בהיותו בחור הכתירו אותו בתואר ‘רבי גרשון’. כך היה נישא שמו בהערצה, כמושג בישיבה. ר’ גרשון היה נוהג לומר ברכת ‘המפיל’ שבקריאת שמע שעל המיטה בעודו בהיכל הישיבה מייד כשסיים את הסדר בלילה – כדי לא לדבר דברים בטלים קודם השינה.

על גאונותו המופלאה של ר’ גרשון ועל כושר קליטתו החדה העיד גיסו וידידו מנוער הגאון רבי יוסף דיסקין זצ”ל. הוא סיפר כי הוא זוכר שהיה עומד סמוך אליו בעת שיעוריו הסוערים של רבי שמואל רוזובסקי. רבי שמואל כדרכו היה מנחית שאלה חזקה לחלל האוויר, וכל בית המדרש נעשה כמרקחה. ר’ גרשון, שעמד סמוך אליו, היה לוחש באוזנו: “לפי המהלך של רבי שמואל בסוגיה פלונית ולפי הסגנון שלו בעניין אלמוני, מן הסתם התירוץ שלו יהיה כך וכך”. והנה, כעבור דקות אחדות אכן התברר שהוא קלע אל המטרה. זה לא היה באופן חד פעמי, אלא כמעט באופן קבוע.

בעל תוקע של החזו”א

באותם ימים התקרב אל מרן ה’חזון איש’. ההיכרות הראשונה עם ה’חזון איש’ הייתה בעקבות מעשה שהיה: באחד הימים הבחין אביו בספר חדש בארון הספרים של בית המדרש, ‘חזון־איש’ על אחת המסכתות. בספר לא נרשם שם המחבר, אלא רק צוין שהרב שמואל גריינמן עוסק במכירתו.

האב הלך לברר כיצד הגיע הספר לארון בית המדרש. הגבאי סיפר לו שבא לכאן יהודי עם ספרים ואמר כי בבני ברק מתגורר יהודי צדיק שלומד תורה כל היום ואין לו מה לאכול, לכן קנה ממנו את שלושת הכרכים של הספר…
תקופה קצרה לאחר מכן ביקר ר’ גרשון בבית ה’חזון איש’ עם אביו ואחיו רבי יעקב. באותו ביקור נוכח ה’חזון איש’ לראשונה בחריפות שכלו של ר’ גרשון הצעיר העומד לפניו. ר’ גרשון שאל שאלה חזקה בסוגיה שבה עסקו, ועל פני ה’חזון איש’ ניכרה הנאה. בסיום השיחה הורה לאביו, רבי צבי יהודה: “המשך ללמוד בצורה הזאת”.

ה’חזון איש’ מצידו הראה אותות אהבה והערכה יוצאים מן הכלל כלפי ר’ גרשון. מביטויים שונים שהשמיע כלפיו ניתן ללמוד כי כבר אז ייעדו לגדולות. הגאון רבי שרגא וילמן זצ”ל מארה”ב היה רגיל לומר: “הייתה לנו קנאה גדולה ברבי גרשון. הוא היה אז בן גילנו, וכאשר ה’חזון איש’ שוחח עימו בלימוד הוא הראה לו גילויי חיבה נדירים והרבה לטפוח על שכמו. מי שהכיר את ה’חזון איש’ ידע כי זה לא היה מצוי אצלו כלל”.

עוד בהיותו בחור צעיר בחר בו ה’חזון איש’ לשמש בעל תוקע במניינו הפרטי שהתקיים בביתו. באחת השנים התרחש אירוע יוצא דופן: אחד המתפללים חשש כי אחת התקיעות נשמעה שלא כהוגן ושלא לפי מיטב ההידורים. הוא סימן באצבעותיו ובהבעות פניו כלפי בעל התוקע שיתקע שנית. קהל המתפללים המצומצם הביע פליאה שקטה לשמע בקשתו המיותרת של הלה, אך ר’ גרשון מחל על כבודו ומיהר לחזור על התקיעות.

עם סיום התפילה ניגש אחד המתפללים אל ה’חזון איש’ והעיר בפניו על התקיעות הבלתי מתבקשות שנאלץ בעל התוקע להשמיע. “רבי גרשון”, הגיב ה’חזון איש’ כשחיוך על שפתיו, “הוא בעל מום”. ולהסבר הוא הוסיף מייד: “כן, יש לו מום! הוא חזר על התקיעות אף על פי שלא היה צורך בדבר, זאת משום שאין לו את ה’שמינית שבשמינית של גאווה’ הנצרך לה תלמיד חכם”.

פראק בכל השנה

בשנת תש”ח הגיע הגאון רבי יהושע זליג דיסקין זצ”ל, רבה של העיר פרדס חנה, לדבר עם ה’חזון איש’ על אודות שידוך לבתו מרת הניא רחל. אמר לו ה’חזון איש’: “הרי יש לכם רק בת יחידה, ואם ירצה השם יהיה לכם רק חתן אחד. אם כן, הוא צריך להיות מיוחד במינו. נו! קחו את גרשון אדלשטיין, אני מכירו היטב”. כך יצא השידוך אל הפועל.
כאשר הגיע ר’ גרשון ל’חזון איש’ להזמינו לשמחת נישואיו, שאלו ה’חזון איש’: “באיזו שעה החופה?” השיבו ר’ גרשון כי מלכתחילה לא חשב להטריחו לבוא וגם אינו רוצה שיפסיק ללמוד בגללו, אך רק רצה להזמינו מפני הכבוד.
ה’חזון איש’ הביט בו וחייך כאות הנאה מתשובתו ובאמת לא הגיע. לימים התפלא ר’ גרשון: “ומה חשב ה’חזון איש’? וכי הייתי מטריח אותו לבוא לחתונתי, וכי אני צריך את הכבוד הזה?!”

לרגל שמחת נישואיו העניקו לו תלמידיו בני הישיבה דורון מיוחד, ספר ‘מנחת חינוך’ עם הקדשה: “למורנו ורבנו הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין שליט”א ליום נישואיו מאת תלמידיו בישיבת פוניבז'”.

תלמידי הישיבה מאותם ימים מספרים כי ר’ גרשון עבר בפשטות אופיינית בין שולחנות חדר האוכל והזמין את הבחורים להשתתף בחתונה. במהלך השמחה עלה המשגיח הגה”צ רבי אבא גרוסברד זצ”ל על השולחן ורקד בעליזות עצומה ששימחה את כל המשתתפים.

ביום לאחר שהסתיימו ימי ה’שבע ברכות’ אמר לו הרב מפוניבז’: “אתה נשאר עם הפראק בכל ימות השנה ועולה לשבת בכותל המזרח. תבחר לך איזה צד שתחפוץ”…

בהיותו אברך, הפך רבי גרשון באופן רשמי לר”מ בישיבה. בקיץ תש”ס התמנה לראש ישיבת פוניבז’ והחל במסירת שיעור כללי לבני הישיבה. שלוש שנים לאחר מכן התמנה לחבר מועצת גדולי התורה של ‘דגל התורה’.
ר’ גרשון זכה גם לקרבתו הגדולה של מרן הסטייפלר זצ”ל, כבר מימי בחרותו. הוא היה הולך לישיבת ‘בית יוסף’ נובהרדוק במעלה גבעת רוקח בבני ברק, שם כיהן הסטייפלר כראש ישיבה, כדי לשוחח עימו בלימוד.
לימים הפך למחותנו של הסטייפלר, כאשר בנו, הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין שליט”א, כיום מראשי ישיבת ‘אורחות תורה’, בא בקשרי שידוכין עם נכדתו, בת חתנו הגאון רבי שאול ברזם זצ”ל. אחד הנוכחים בשמחה העיד כי במהלכה הגיע מישהו לבקש ברכה מהסטייפלר, אך הסטייפלער החווה לעברו של ר’ גרשון: “תבקש ברכה ממנו, הוא גדול ממני!”
לצד שיעוריו הבהירים בסוגיות הנלמדות בישיבה, נודעו גם שיחות המוסר הנפלאות של רבי גרשון. בשיחות לא היו הרבה ציטוטים וסיפורים. יופיין בפשטותן ובהיותן שוות ונוגעות וחודרות לכל לב. הייסורים, הצער, הסבל וההתמודדות של כל יהודי בעולמו קיבלו בשיחות הללו פנים של כור היתוך לצורך שכר בעולם העליון. ר’ גרשון הרבה להביא את דברי הרמב”ן, שלפיהם שעה אחת של גיהינום קשה מכל הייסורים שעבר איוב. הוא ציין בפשטות שלגוף יש גבול לסבל, וכשהסבל רב הגוף מתבלה ונאכל וחדל. אבל הנפש היא רוחנית, ולכן אין גבול לסבל. עדיף אפוא לעבור את מה שצריכים לעבור בעולם הזה דווקא.
משנת המידות הייתה אחד מיסודות חייו. כך למשל, כשעורר רבי גרשון על לימוד התורה וההתמדה בה, הוא הרבה להזכיר שלא תהא התורה הזו על חשבון הזולת או בני המשפחה.

שנת ההנהגה

אחרי עשרות שנות למידה ושקידה, אירע הדבר. מן השמיים החליטו שראש הישיבה הענוותן שקולו מעולם לא הורם – יעבור לכותל המזרח של היהדות העולמית. והוא יהפוך לאחד ממנהיגי עולם התורה בארץ הקודש.
הסנונית הראשונה כבר התגלתה לפני שני עשורים, כאשר צורף למועצת גדולי התורה של ‘דגל התורה’. האור שבמשך שנים זרח בעיקר בתוככי ישיבת פוניבז’ בקע לפתע במלוא העוצמה.

ההתייחסויות האקטואליות שיצאו מפיו כפנינים היו לשם דבר, ובשיעורי ה’ועד’ השבועיים שנמסרו מביתו היה שוזר דברי השקפה על הנעשה ומתרחש בעולם. כך למשל, כשהתרחשו רעידות אדמה בטורקיה אך לאחרונה, התייחס לדברים ואמר כי יש צורך לתת אל הלב את המתרחש במרחק קצר יחסית מאיתנו, וכי הקב”ה דורש מאיתנו שינוי.
כמי שלימוד המוסר היה אחד מהדברים שאליהם דרבן ועודד כל העת, זהירותו המופלגת בכל נושא ועניין הייתה לשם דבר. “תלמד מוסר ותיוושע בכל מה שאתה צריך”, היה רגיל לומר.

ואז הגיעה שנת ההנהגה הציבורית המשמעותית ביותר, שהחלה ביתר שאת עם פטירת מרן הגר”ח קניבסקי זצ”ל בחודש אדר תשפ”ב, לאחר שבמהלך הנהגתו הציבורית הורה מרן הגר”ח להפנות רבות מהשאלות הציבוריות ללשכת הגזית שברחוב ראב”ד 17 – ביתו של מרן רבי גרשון. עם הסתלקות מרן הגר”ח קניבסקי היה מרן רבי גרשון זצ”ל לפוסק האחרון ולמנהיג הציבור הליטאי – בכל הנושאים המשמעותיים שעלו על הפרק.
את פשטות עבודתו לא נטש גם בהיותו כבן מאה. “היה מתפלל בתוך הסידור, כשאצבעו נחה על המילים, בן 10 כבן 100”, אמר ח”כ אליהו ברוכי שהיה ממקורביו.

בשבוע האחרון חש קשיי נשימה חריפים שהצטרפו למחלת הלב שממנה סבל שנים ארוכות. לאחר שחש ברע, פונה מרן ראש הישיבה במהלך חג השבועות כשהוא סובל מקוצר נשימה חריף וככל הנראה אחרי אירוע לבבי, למרכז הרפואי מעיני הישועה בבני ברק.

עולם התורה עקב בדאגה אחר מצבו, ובהיכלי הישיבות, הכוללים ובתי הכנסת נאמרו פרקי תהילים לרפואתו של זקן ראשי הישיבות ומנהיג הציבור הליטאי.

אלא שנגזרה הגזרה, וביום שלישי בהיות הבוקר, לקראת השעה 9:00 הוחמר מצבו מאוד והפך קריטי. גם שתי החייאות שבוצעו בהפרש של רבע שעה לא הועילו, והבשורה המרה פשטה בכל בית ישראל: נדם ליבו הגדול של ראש הישיבה הרחימאי, למגינת ליבם של תלמידיו הרבים וכל בית ישראל שנהנו מזיוו ואור הנהגתו הייחודית. מסע הלווייתו יצא בשעה 15:30 מהיכל ישיבת פוניבז’ בגבעה בבני ברק לבית החיים נציבי ישיבת פוניבז’.

וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם.